חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם עד 120 מאחלת לדייריה, בני משפחותיהם ולכל עובדיה שנה טובה ומבורכת. מי ייתן שהשנה החדשה שניצבת בפתח תהיה עשירה ביצירה, מבריאה ומרגשת אנו מזמינים אותך ליהנות בבית דיור מוגן חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שעושה את החיים למלאים ולמרגשים יותר

זוטות של חורף | אפרים רביד, "עד 120" תל אביב

הסתיו עבר, החורף בא. הטבע והאדם מתכנסים לתוך עצמם והאדם מתפנה להרהורים ולשיח עם עצמו. שלא כבימי האביב, שהם ימי התעוררות ועשייה הגלויים לעין כל, אין האדם חייב במתן דין וחשבון על הרהורי חורף אלה, אלא לו לעצמו ולמצפונו, לאותו אלוהים קטן השוכן בנו ומציב בפנינו ראי אכזר של נפשנו. הרהורי חורף אלה צפים ושוקעים כעין קולות מן העבר שנשמעו כבר פעם ונדמו. אין בהם אמיתות חדשות או גילויים מרעישים, הם רק חוזרים ומטרידים. קראתי להם זוטות, זוטות של חורף.

+++++++

לאן פניך מועדות, אדוני? השאלה במקורה הלטיני Quo vadis, domine, לקוחה מסיפור פגישתו של השליח פטרוס הנמלט מרומא בה טבחו בנוצרים, עם ישו, הצועד לרומא והעונה לשאלתו באומרו: "אני הולך לרומא להיצלב בשנייה." השאלה של פטרוס תפסה לה אחיזה בספרות, בין השאר כשם ספרו של הסופר הפולני, חתן פרס נובל, הנריק סינקביץ'.
יסלחו לי קוראי שורות אלה על שאני מעז להשתמש במילות השאלה המפורסמת בפנייתי לראש הממשלה מר בנימין נתניהו: "לאן פניך מועדות, אדוני?". מתחזקת התחושה שעם הזמן הולכות
ומתמעטות תשובות מספקות לשאלה זאת. הפחדות ונבואות יום הדין, שחצנות ולוליינות מילולית באנגלית צחה אין בכוחם למלא את הריק. מכל מקום, לא לאורך זמן ההולך ואוזל.

+++++++

עצוב אבל נכון:
ערכים כמו ציונות, נאמנות, יהדות ומסורת ישראל אינם שייכים לכלל עם ישראל בארצו. הציונות והנאמנות הפכו לנכס בבעלותו הבלעדית של הימין המיליטנטי, הפשיסטי, שונא הערבים ושמאלנים. מי שלא נמנה על כת זאת אינו ציוני, אינו נאמן ולימים גם בוגד. מי שאינו שונא ערבים ושמאלנים פוגע בציפור נפשה של האומה.
מסורת ישראל, זאת שמשרד החינוך השוביניסטי הצליח לרוקן ממנה את ההיסטוריה והשפה העברית, את הספרות היפה, השירה, המוזיקה וכל יתר האמנויות, גם היא אינה בבעלות הכלל. אליבא דבעלי הזיכיון המוענק להם מטעם הממסד הדתי, הזכות לעסוק במסורת ישראל שהיא לדעתם תורת משה ופרשנותה, נתונה להם ולהם בלבד ואל תעזנה ידיים טמאות של חילונים לגעת בה.
כאמור: עצוב אבל נכון. גם על ערכי יסוד ומסורת יש אצלנו מונופול.

+++++++

כבכל שנה, כלי התקשורת והטלוויזיה בראשם, מקדישים את הימים הסמוכים ליום הכיפורים לכתבות, דיונים, ראיונות וסיפורים מפי מי שהיו שם וחוו על בשרם ונפשם את מלחמת יום הכיפורים. קרוב לארבעים שנים עברו מאז ונראה שאין סוף לסיפורים והמלל אינו אוזל. מילת המפתח היא לקחים.
מתוך שלל הדברים בוקעת ועולה ההכרה האכזרית, הנוראית, חסרת הרחמים, שאת המלחמה הזאת ניתן היה למנוע, שרובם של אלפי ההרוגים והפצועים יכלו לחיות עמנו היום, שלמים בגופם ונפשם ועולמן של אלפי משפחות לא היה חרב. יחד עם אותה הכרה עולה גם זעקה: "מדוע?!". מתקבל הרושם שהתשובה טמונה אי שם בין אלפי מסמכים, פרוטוקולים של ועדות חקירה, של שיחות בחדרי חדרים, במדמנת השקרים, ההכחשות וההאשמות.
אך כמו במקרים רבים, מסתבר שגם הפעם אין צורך לנבור בכל אלה. התשובה הפשוטה, הברורה והגלויה לעין, כתובה על הקיר. והמילים הן שחצנות, זלזול, עיוורון, תאוות שלטון, חשיבות עצמית ותהליך קבלת החלטות לקוי.
הלקח המפחיד ממלחמת יום הכיפורים הוא שלא למדנו, לא הפנמנו ולא יישמנו את אשר היינו חייבים ללמוד, להפנים וליישם.

+++++++

איך זה לא נהרהר בחורף זה בבחירות? בהצגה הזאת כבר היינו, דהיינו כל אשר נאמר ויאמר עד היום בו תורכב הממשלה החדשה ישכח וימחק מזיכרונם של בעלי השררה החדשים-ישנים בערבו של אותו יום.
גם הפעם לא נקבל תשובה לשאלתו של השליח פטרוס.
גם הפעם ימשיך משרד החינוך לחנך לשנאה ולאומנות נבובה.
גם הפעם תישאר מסורת ישראל בבעלותן הבלעדית של מועצות גדולי התורה.
גם הפעם נמשיך להשתחץ ולדבוק באמונות משיחיות עד בוא האסון.

לייעוץ ראשוני ופרטים