חייגו: 6120*

הפסים של עמליה

בהיותה בתו של הסופר והעיתונאי הירושלמי מנחם ברש־רועי, אין מה שמאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה עמליה ארגמן, לימים ברנע,  היות עיתונאית. נראה שחיידק הכתיבה דבק בה כבר בילדותה בבית הוריה.

הרומן שלה עם העיתונות החל במהלך שירותה הצבאי בתור כתבת של ‘במחנה נח”ל’ ו’במחנה גדנ”ע’ ועורכת ביטאון הרבנות הצבאית ‘מחניים’. היו אלה שנות ההתלמדות שלה בתחום. היא כתבה, התנסתה וצברה ניסיון שעזר לה בהמשך. את הקריירה המקצועית שלה החלה בתור כתבת לענייני בריאות בעיתון ‘דבר’ ובעלת טור ועורכת ב’דבר לילדים’. במשך שלושים ואחת שנים כתבה רגמן־ברנע על מגוון נושאים ונגעה כמעט בכל התחומים שהעיתונות מסקרת, “חוץ מכלכלה וספורט”, היא מוסיפה, “זה היה מחוץ לתחום” ב 1976- החלה לעבוד ב’ידיעות אחרונות’ בתור כתבת לענייני בידור וקולנוע, נוסף על כך כתבה ביקורות בתחום ספרות 1981 יצאה עם בעלה דאז, אהרון – ילדים. בשנים 1980 ברנע, לשירות דיפלומטי בקהיר. הייתה זו התקופה שלאחר הסכם השלום ההיסטורי, ברנע היה נספח
העיתונות בשגרירות הישראלית וארגמן־ברנע סיקרה את שנת השלום הראשונה בין ישראל למצרים. היא ראיינה אינטלקטואלים, אנשי עיתונות וסופרים מצריים. עם שובה ארצה שימשה כתבת ראשית במגזין הנשים ‘זמנים מודרניים’, כתבת במוסף השבת ‘ 7 ימים’, כתבת המוסף היומי ‘ 24 שעות’ וכתבת שטח בדסק החדשות של העיתון.

איזה מבין עבודותייך אהבת יותר?
“עבודתי בתור כתבת שטח הייתה המאתגרת והמרתקת ביותר בכל שנותיי בעיתונות”, מספרת עמליה, “זה התחום שמשך ועניין אותי יותר מכל תחום אחר. בתקופות האינתיפאדה ופיגועי הטרור קיבלה עבודת השטח משמעות עמוקה במיוחד. הכרתי אנשים, ראיתי קורבנות, פגשתי פצועים. הייתי שם ברגעי האמת, הייתי המראה והפילטר בו־זמנית. זה קשה, כואב והכרחי בעת ובעונה אחת.”
המפגש בטראומה ובשכול נקשר אצל ארגמן־ברנע בסיפור אישי, ואולי בשל כך היא יודעת טוב מאחרים מהי מידת הרגישות והאחריות הנדרשת במצבים כאלה. “רועי, בני הבכור, נהרג בתאונת דרכים בגיל ארבע. חוויתי טראומה נוראה של אבדן ושל שכול שלקח לי זמן רב להתאושש ממנה. העובדה שהייתי במקום הזה וידעתי בדיוק מה
מרגישה אם שלפני דקות או שעות איבדה את בנה או נכון יותר את כל עולמה, יכולת ההזדהות שלי עם תחושת החור השחור הזה שנפער לך פתאום בחיים, עם הזעקה שחונקת את הגרון ולא מאפשרת לנשום, עם הפחד הנוראי והשאלות הקשות, כל אלה סייעו לי לעשות, כך אני מאמינה, עבודה טובה יותר, מדויקת יותר.”

שתפי אותנו בסיפור שנחרט בלבך במיוחד בתפקיד של כתבת שטח.
“נשלחתי לסקר את הסיפור של אסון טנק המרכבה. אסון שהתרחש בעקבות תאונת אימונים וגבה את מותם של ארבעה חיילים. מה שחוויתי במסגרת האירוע הנורא הזה הוא דוגמה לקונפליקט אחד מני רבים שאיתם נאלצתי להתמודד כמי שעומדת בתווך, בין המשפחה ההרוסה לבין מערכת העיתון שמחפשת את הכותרת וצריכה לעמוד ב’דד ליין’ של סגירת הגיליון. כשהגעתי לביתם של אחד מזוגות ההורים הרגשתי שמופנה כלפיי כעס נוראי ואיני רצויה שם. לא עבר זמן רב עד שהאם התפרצה עליי בכעס בגלל התמונה של הילד שלה, התמונה שבחרנו לפרסם בעיתון. בדיעבד הסתבר שהעורך שלא קיבל תמונה מדובר צה”ל עד למועד סגירת הגיליון, החליט לפרסם תמונה של החלל שנשלחה ישירות אל המערכת, כשהוא במסיבת פורים מחופש בשפם שלא היה לו, ובסיגריה בפה, שאף היא חלק  התחפושת. אין ספק שהייתה זו בחירה גרועה ולא מכבדת שנבעה מאילוץ. אילוץ שאסור היה להיכנע לו. ברגעי השבר והכאב הגדולים בחייה נאלצה האם לראות בעמוד הראשון של העיתון, בידיעה המבשרת את הטרגדיה הגדולה, את תמונת בנה כשהוא מחופש ואינו דומה כלל לעצמו. לא ידעתי את נפשי מרוב בושה, אך אני נציגת העיתון ולא שוכחת זאת גם ברגעים קשים. הסברתי לה שאני לא יודעת מה קרה ואעשה הכול כדי לפרסם תמונה מכובדת של בנה. התנצלתי שוב ושוב ויצאתי משם בבושת פנים.”

איך נגמר הסיפור?
“חשבתי שזה החלק הקשה של הסיפור, לא ידעתי מה עוד מחכה לי. חזרתי למערכת וביקשתי את מה שהבטחתי לאם. פטרו אותי בתשובה לקוניות ואמרו שזה לא יקרה שוב, מיותר לומר שבקשתי לא נענתה. הייתי חסרת אונים. בראשי הדהדו מילותיה של האם: ‘הרגתם לי אותו פעמיים’ ומולי עמדו מקבלי ההחלטות שלנגד עיניהם שיקולים אחרים לחלוטין שעליי לכבד. הנורא מכול הגיע כמה שעות לאחר מכן, כשנודע למערכת שהאב של החייל שנהרג הוא אחד ממפתחי טנק המרכבה. זה אומר שהאב הזה יחיה כל חייו במחשבה הנוראית והבלתי נתפסת שאולי היה לו חלק בהריגת בנו, ממש כמו במחזה המפורסם של ארתור מילר ‘כולם היו בניי’. בשלב הזה החליטו במערכת העיתון לעשות איתי ‘עסקה’. אם אלך לראיין את האב השכול לכתבה שבה יספר לעם ישראל איך הוא מרגיש בתור אב שכול שבנו נהרג במוצר שהיה שותף בתכנונו, הם בתמורה יפרסמו תמונה חדשה של הבן, כמו זו שהאם ביקשה. מובן שסירבתי בתוקף. אפילו לא עלה בדעתי להציע את ההצעה האיומה הזו לאב. הבקשה הזו הייתה בעיניי סמל לאטימות ולחוסר אחריות והייתה תמרור אזהרה, אחד מרבים, למקום אליו צועדת העיתונות הישראלית. אז עוד לא ראיתי את זה. היום הדברים ברורים לי מאוד.” במהלך הראיון עם עמליה אפשר לחוש את היחס האמביוולנטי שהיא רוחשת כלפי העיתונות. מצד אחד, במשך עשרות שנים הייתה התקשורת הכתובה ביתה ואהבתה הגדולה, והרזומה שלה מוכיח עד כמה נתנה את כל נשמתה למקצוע. מצד שני, יש בה כעס עצום על חוסר הרגישות, על השיקולים הזרים, על העדר אמינות ומקצועיות, ועל כניעתה של העיתונות לשיקולי רייטינג, בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים. היום היא כבר לא מסתירה את הביקורת הנוקבת שיש לה. “קשה לי להכיל את האופן שבו מטפלים בתקשורת בשכול. יוצאים לשטח להביא את התמונה, את הכותרת, נכנסים לחיים של אנשים דקה לאחר שחרב עליהם עולמם, ולא רואים אותם באמת. באים לעשות משימה וללכת. שוכחים את הכוח הרב שיש לנו בידיים, לרומם או להפיל, לבנות או להרוס. במשך כל שנותיי בתפקיד כתבת חשתי שזו שליחות גדולה להשתמש בכוחה של העיתונות ממקום מטיב, אותנטי, רגיש ומכיל. כשהבנתי שאני בקונפליקטמתמשך עם העיתון שלי, שדורש ממני  לספק את הסחורה’ בכל מחיר ובכל רגע נתון, לפי מועד סגירת הגיליון, הבנתי שאני צריכה לקום וללכת.”

מה השורה התחתונה של חשבון הנפש שלך בתור עיתונאית?
“אני חושבת שהתחרות הרגה את השליחות, את הרגישות. העיתונות נעשתה אלימה מדיי. זה נכון לגבי התקשורת בכלל וזו הכתובה בפרט. העיתון של מחר מוכיח שהעיתון של היום לא שווה את כל הפצועים שהותיר בדרך. התקשורת מחפשת גיבורים, אולם אלה גיבורים ליום אחד, וכפי שנשאה אותם למעלה כך היא שומטת אותם למטה.
כואב.” לאחר שעזבה את ‘ידיעות אחרונות’ כתבה את ספרה ‘עם סגירת הגיליון’ המבטא את הדילמות שהן חלק ממנת חלקו של העיתונאי ואת המצבים המנוגדים שלעתים נקלע אליהם. הספר עזר לה לסגור את מעגל הביקורת והכאב בין המציאות ובין מה שנכון וראוי שיהיה בתחום שכה אהבה. בין ספריה הנוספים זכור במיוחד הספר ‘ללכת שבי’ – רומן תיעודי המתרחש על רקע הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הספר נכתב בשיתוף עם אהרן ברנע, תורגם לשלוש שפות והזכויות להפקתו בתור סרט נמכרו לחברה בהוליווד. עמליה הייתה נשואה במשך עשרים שנה לעיתונאי אהרון ברנע. ילדיהם המשותפים, אור ורעות, עוסקים אף הם בכתיבה ובעיתונות.

מה את עושה בימים אלה?
“לפני הכול אני סבתא במשרה מלאה לשלושה נכדים מדהימים, היילי, ברי ורוקי, והנכד הרביעי בדרך. אין אושר גדול מזה. אני לומדת את החיים מחדש דרך נכדיי ומוצאת שזה מהנה ומרתק גם יחד. אני כותבת ספרים – מקצתם גם ספרי ילדים, מנחה סדנאות כתיבה, מרצה – בעיקר על חשבון הנפש שלי בתור עיתונאית ומשתדלת ליהנות מכל רגע בחיים.”

לא מכבר יצא לאור ספר הילדים הרביעי שלך – "גומות ופסים", איך הוא נולד?
“כמו תינוק. מאהבה. ישבתי עם נכדתי היילי בקומה העליונה של מיטת הקומתיים שלה כשפתאום שאלה אותי: ‘סבתא איך זה שיש לך כל כך הרבה פסים?’ הסברתי לה שאלו קמטים, ואז היא שאלה: ‘מי עשה לך אותם?’ עניתי לה: ‘הזמן. כמו שצייר מצייר על בדים, הזמן מצייר על אנשים’. לא פשוט להסביר לילד קטן את המשמעות של  ושג ערטילאי כמו זמן. ניסיתי להמחיש לה אותו ואמרתי: ‘את רואה את הקמט הזה? הוא נוצר כשאבא שלך נפל מהאופנים ובכה. ואת רואה את הקמט הזה? זה מהתקופה שצמחו לו שיניים’, כך אני מעבירה איתה מעגל חיים שלם.
החלק של הגומות התווסף לסיפור כאשר תוך כדי התיאורים שלי אמרתי להיילי: ‘לי יש פסים ולך יש גומות נפלאות’. חשבתי על כך שהגומות בגוף הן המקום הראשון שבו מופיעים הקמטים וסגרנו מעגל, סבתא שיש לה ‘פסים’ ונכדה שיש לה גומות – שם הספר. בסוף השיחה שאלה אותי נכדתי החכמה אם אני שמחה על כך שזה מה שהזמן עשה לי. אמרתי לה שיש פסים שמסמלים דברים ששמחים לזכור, ויש פסים שמסמלים אירועים שלא רוצים לזכור, אבל מבחינתי הזמן עשה לי רק טוב, כי הוא הביא אותה לחיי.
את הספר ערך באהבה יהודה אטלס ואני מרשה לעצמי להמליץ לכל הסבתות לרכוש אותו.

מה ההבדל בין כתיבת ספר למבוגרים ובין כתיבה לילדים?
‘פיצה תות’ ו’גומות ופסים’ נכתבו בהשראת נכדיי. לפני שלושים שנה כתבתי שני ספרי ילדים נוספים שמקור ההשראה לכתיבתם היו
ילדיי. לגביי, ספרי הילדים שאני כותבת נוצרים ממקום אמוציונלי חזק ביותר, כמעט כותבים את עצמם. בכתיבת סיפורת למבוגרים יש גם הרבה עבודה רציונלית.

מה הלאה?
בימים אלה אני בעיצומה של כתיבת ספר מתכונים של אמי המופלאה, שלא נשתנה בהם אף לא תבלין אחדכבר שבעים שנה. בין המתכונים  שולבו סיפורים מחייה.
מדובר באישה נדירה בת תשעים ותשע, גיל אליו הגיעה בקלילות מעוררת קנאה, על אף שחייה לא היו קלים.
היא גרה בירושלים, בדירה בקומה השלישית בבניין ללא מעלית, והיא עולה ויורדת במדרגות. לאחרונה החלה לנגן בפסנתר. בשבילי היא אושיה, היא נושא לכתבה בפני עצמה. במגירה מחכה לה כבר ספר נוסף שאותו החלה לכתוב לפני שנתיים ומבטיחה לחזור ולסיים.

אני חוזרת לעיתונות. איזו עיתונות היית רוצה לראות כאן?
הגיע הזמן לכתוב חוקי אתיקה חדשים, לאמץ הקשבה, עומק, רגישות ואחריות כאבני יסוד של הבניין הזה. צריך לזכור שבעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, איבדה העיתונות את תפקידה בתור גורם מדווח. הערך המוסף שלה הוא הסברה, דעה, פרשנות, ניתוח מעמיק,  אלו לצערי ממש לוקים בחסר. הטקסט הולך וקטן, התמונות והכותרות הולכות וגדלות. עיתונות חוקרת הולכת ונעלמת, ונראה שהשולי נעשה מרכזי ולהפך.
בגיל שישים וחמש עמליה ארגמן־ברנע יכולה לעשות הכול. היא נמנית אמנם עם קבוצת הגיל השלישי אבל אינה מרגישה כך, מלבד התובנות והחכמה שמגיעות עם הגיל.
וכן… גם קצת פסים.

לייעוץ ראשוני ופרטים