חייגו: 6120*

הסמל של התיאטרון הישראלי

אחרי עשרים וחמש שנה כמנהלו האגדי של תיאטרון הקאמרי קצת קשה לעשות את ההפרדה בין השניים. במובנים רבים אמרתם תיאטרון הקאמרי – אמרתם נעם סמל. אין ספק שנעם סמל טבע את חותמו על התרבות בישראל, חותם שיהדהד שנים רבות גם לאחר פרישתו בחודש יוני הקרוב. יש לו כבר מחליף, אבל ספק אם יש לו תחליף

לשכתו של סמל בקומה השלישית של תיאטרון הקאמרי נעימה, צנועה ומשדרת אותנטיות. קירותיה העמוסים בתמונות מתוך הפקות התיאטרון מאז ועד היום, משרים בחדר נוסטלגיה נעימה. עבור נועם סמל מדובר בסם החיים. התיאטרון עבורו אינו מקום עבודה, הוא מקור ההוויה. ארבעים שנה הוא עוסק בתרבות. בתחילת דרכו היה מפיק פרטי, בהמשך כיהן כמנכ"ל התיאטרון העירוני של חיפה, אחר כך שימש קונסול ישראל לתרבות בארצות הברית, ובעשרים וחמש השנים האחרונות הוא מנכ"ל הקאמרי. הוא מדבר מהר, צועד מהר, מבין מהר, מחליט מהר, ונחשב לגורו של תיאטרון בכל מה שקשור לנושאי ניהול ותפעול.

לפי המרץ שלך אפשר לחשוב שאתה בתחילת הדרך. לא נמאס? לא מתעייפים? לא משתעממים?

"על מה את מדברת? אני מתעייף משעמום. מעשייה אני חי, אני מרותק. זכיתי לעסוק בעולם הכי דינמי, מרתק, משמעותי ומרגש שיש. תרבות ותיאטרון הם אהבות חיי הגדולות אחרי משפחתי, והם גם המקצוע שלי. מה עוד יכול אדם לבקש?"

הוא למד בכלל משפטים ואל עולם השואו ביזנס התגלגל לגמרי במקרה, כשחיפש עבודה נוספת ונתקל במודעה שבה ראה כי מחפשים במשרדו של המפיק פשנל מישהו שינהל הצגה. הוא התקבל מיד ותוך שנייה וחצי הוא היה הכול: הקופאי, הנהג, המפיק, מנהל ההצגה, האחראי לאביזרים. מאז נעם הוא גם וגם – וגם היום הוא מטאטא את הבמה, מושיב את קהל, מכוון את הפנסים, מנקה בדלי סיגריות. אפשר לומר שהוא תופש את עצמו כמשרתו של בית המקדש הזה הנקרא תיאטרון.

החיבור לתיאטרון התחיל עוד בימי ילדותו במושבה נס ציונה, "בתור ילד, הייתי מתפלח לאמפי בנס ציונה לראות כל הצגה שהגיעה. ראיתי שוב ושוב את '12 המושבעים', 'מעגל הגיר הקווקזי', 'בראשית' וכן הלאה. החברים שלי היו מחכים שיגיע קרקס ואני הייתי מתפלל לעוד הצגה".

איזה קסם יש בו בתיאטרון שכישף אותך כך?

"התיאטרון הוא חוויה המערבת ומפעילה את כל החושים, נוגעת ברגש, בדמיון ובמציאות. ההתלכדות הזאת של שמונה מאות איש באולם, המרוכזים בנקודת אור אחת בתוך החושך הגדול היורד עם תחילת ההצגה, היא קסם שאין לו תחליף. האנרגייה העוברת מהשחקנים אל הקהל וממנו חזרה אליהם, גם היא קסם שאין לו תחליף. היכולת של השחקנים למצוא בכל ערב עומק נוסף ומשמעות חדשה באותם טקסטים, גם היא קסם שאין לו תחליף. מחיאות הכפיים המריעות בסוף כל הצגה – עוד רגע של קסם."

מה נשתנה בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות?

"מה שחשוב הוא מה שלא השתנה, והכוונה לנשמה של התיאטרון. מלבד זאת אפשר בהחלט להצביע על מגמות של שינוי. נתחיל מכך שהתיאטרון של היום משוכלל יותר מבחינת ההיבט הטכני. יש וידאו ארט, הגברה, תאורה מתקדמת ואפקטים חדשניים. נוסף לכך, המחזאות הישראלית תופסת חלק גדול יותר ברפרטואר בהשוואה למה שהיה בעבר. גם הקלסיקות נעשות בראי המציאות העכשווית ופחות נאמנות למקור. מנקודת המבט של השחקנים – בעבר היו פחות שחקנים והיה צורך, לא פעם, להתאים את הרפרטואר לשחקנים. היום, בתי הספר למשחק מכשירים מדי שנה כמאתיים שחקנים חדשים, כך שההיצע גדל משמעותית. לכל אלה חשוב להוסיף את ז'אנר מחזות הזמר שהחל להתפתח בשני העשורים האחרונים ומאפשר שילוב של שחקן־זמר־רקדן."

מה הכי קשה בניהול שחקנים?

"לספק אותם. יום לאחר הצגת הבכורה הם כבר מחפשים את התפקיד הבא. אין ספק שהאינטראקציה עם שחקנים מאתגרת מאוד. צריך בו־זמנית לעודד אותם, לחבק אותם, להחמיא להם, ולפעמים גם להעמיד אותם במקום. שחקן שווה אגו. עכשיו לכי תחברי עשרות אגואים ותעשי מהם קולקטיב אחד. לפעמים זו מלאכת מחשבת."

איך אתה רואה את התיאטרון הישראלי בעשור הקרוב?

"אני מאמין שהתיאטרון רק ילך ויתפתח, ישמור על מקומו כנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. על הבמה עדיין נאמרים הדברים המעניינים ביותר על המצב החברתי והפוליטי. הטלוויזיה מצליפה בו, הרשתות החברתיות מצליפות בו, אבל הוא גדול וחזק מכולם. התיאטרון כבר הוכיח שאין לו תחליף והוא חוצה גבולות של זמן ומקום."

ערב־ערב אתה בתיאטרון. אג'נדה ניהולית או קונטרול פריק?

"לגמרי אג'נדה ניהולית של קולקטיב שיש בו שחקנים וטכנאים וסדרנים ותאורנים ואנשי קול ומקימי במה, וכולם צריכים לראות את המפקד בשדה הקרב כל הזמן. אני מאמין ברוח המפקד. נוסף על כך, זו דרך מצוינת להכיר מקרוב את הבעיות, להיות עם האצבע על הדופק ולנווט לפי הצורך. אותי לא צריך לחפש, אני תמיד שם אִתם."

ואיך זה משתלב עם אישה ושלושה ילדים בבית?

"עובדה. כשרוצים מוצאים את הדרך לגרום לדברים לעבוד. נאווה שותפה מלאה שלי. היא והילדים הם חלק מהדרך הזאת. בלי התמיכה והגיבוי שלהם לא הייתי יכול לעשות את הדברים כפי שאני עושה. אני לא סופר שעות בבית, אני מתייחס לזמן האיכות שלנו, ובזמן הזה קורה הרבה. אני במסע דילוגים מתמיד בין הבית לתיאטרון, וגם אם אני נמצא פיזית הרבה יותר שעות בתיאטרון מאשר בבית, נאווה והילדים תמיד היו ותמיד יהיו במקום הראשון."

לראשונה הסכמת לחגוג רשמית עם דמויות מפתח בתיאטרון הישראלי את יום הולדתך. למה דווקא עכשיו? 

"באמת קרה פה משהו, שאיכשהו הסכמתי. אמרתי לעצמי: בכל זאת אני פורש מהקאמרי, וגם אני בן שבעים, שזה כבר מספר בכל זאת רציני, ויש דור שלא ידע את יוסף, אז בסדר, נעשה מסיבה. מה שלא ידעתי הוא שיעשו כזה 'חיים שכאלה' כמו שעשו לי."

איך הרגשת? 

"בפעם הראשונה הייתי במרכז הבמה, בסנטר של הפוקוס. לאדם שכל חייו היו בצד הבמה, שהסתכל מהצד בשחקנים ובאמנים, ביוצרים ובקהל, זה היה שינוי מרענן, ובעיקר מרגש מאין כמוהו. הרגשתי שאני יושב בראש השולחן של משפחה אחת גדולה וכולם הגיעו לעשות לי כבוד, לתת לי חיבוק חם, להרעיף עליי אהבה. גם משפחתי הגרעינית, שעושה את זה כל הזמן, וגם משפחת התרבות בישראל. עשו לי את חגיגת החגיגות כמו שאומרים, והרגשתי בר־מזל."

לו היית שר התרבות, מהם שלושת הדברים שהיו בראש הרשימה שלך?

"הייתי מקים מרכזי יצירה בפריפריה שיעסקו בתחומי אמנות שונים ובחסות אמנים מובילים, בדומה למה שעשתה נולה צ'לטון בקריית שמונה בתחילת שנות השבעים ויצרה את החיבור המופלא בין התיאטרון לחברה הישראלית. נושא חשוב נוסף הוא מקומו של התיאטרון הישראלי בקהילה הבין־לאומית. יש כאן עשייה מופלאה, גם של קולנוע וגם של תיאטרון, שאינה באה לביטוי הולם במשפחת העמים. הייתי פועל להשבחת היצירה המקורית בתוך מוסדות התרבות, ואחרון חביב, הייתי מקים קרן לגיוס תרומות מהעם היהודי בתפוצות למען התרבות בישראל."

מה ההצלחה הגדולה שלך כמנכ"ל הקאמרי?

"בהקשר זה הייתי מתייחס לשני דברים חשובים. הראשון הוא היזמה והביצוע של הקמת הקאמרי החדש. לראשונה מאז הקמתו ב-1944 יש לתיאטרון בית ראוי. הוא חלק מהמשכן לאמנויות הבמה ויש לנו כיום חמישה אולמות ואולם קפה־תיאטרון. הדבר השני הוא קידום ועידוד המחזאות הישראלית והפריצה הגדולה שלנו אִתה לעולם הגדול. היינו בכל העולם עם מחזות מקוריים. את 'אשכבה' של חנוך לוין העלינו בסין, ברומניה, בצ'כיה, בפולין ובמקומות נוספים. את 'פלונטר', מחזה של יעל רונן העוסק בנושא הסכסוך הערבי־ישראלי, הצגנו בדרום קוריאה, דרום אפריקה, ספרד, רומניה, גרמניה ועוד. נסענו בכל העולם עם 'המלט'. מחזה שאינו ישראלי, אבל יצירת פאר ישראלית בכיכובו של איתי טיראן. נוסף על כל אלה, אני גאה בעשייה רבה במהלך השנים."

מה למשל?

"הקאמרי נותן חסות ל'מכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין'. עידוד, קידום, ופיתוח מחזאות ישראלית איכותית עומדים בראש סדר העדיפות שלנו, והקאמרי פועל בנושא זה באופן אקטיבי. אנחנו משתפים פעולה עם כל בתי הספר למשחק. יוזמים שיתופי פעולה עם התלמידים, מעלים הפקות משותפות, וכמובן קולטים בוגרים מכל בתי הספר ונותנים להם בית. נוסף לכך, כחמישים אלף תלמידי מגמות תיאטרון מבתי ספר תיכוניים מגיעים להצגות שלנו, נהנים מהסדנאות שלנו, נפגשים ומשוחחים עם יוצרים ועם שחקנים. אחת היזמות המרגשות ביותר היא שיתוף הפעולה שלנו עם חיילים במסגרת 'קרן ליאור' על שם ליאור וישינסקי ז"ל. הקרן משקיעה עשרות אלפי שקלים בשנה בקידום התרבות והאמנות בקרב חיילי צה"ל. אנחנו עורכים ערבי יחידה עם השחקנים ועם האמנים שלנו, וערבי ספרות עם סופרים הקשורים לקאמרי. הקמנו כבר עשרים ספריות ביחידות קרביות והשקנו קונספט הנקרא 'תרבות יום א'. במסגרתו, במקום לחזור ביום ראשון לבסיס, החיילים מגיעים אלינו, לקאמרי, לראות הצגה ולשוחח עם היוצרים ועם השחקנים. בערב יום השואה הקרוב יהיו כאן קרוב לאלף ושש מאות חיילים בהצגות: 'הכיתה שלנו', 'יומנה של אנה פרנק' ו-'רישיון לחיים'. זה שיתוף פעולה ייחודי מסוגו עם מפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל."

איזה חותם אתה משאיר?

"את זה ההיסטוריה תגיד. חשוב לי לציין שאני לא לבד. החצי השני והלא פחות חשוב שלי הוא עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של התיאטרון. ויש כאן צוות נפלא שעובד אִתנו. תיאטרון הוא קולקטיב, וסטארים יש רק על הבמה. אני אולי ראשון, אבל ראשון בין שווים."

אתה מסיים את תפקידך כמנכ"ל התיאטרון, אבל יש לי הרגשה שנעם סמל עוד לא אמר את המילה האחרונה. האם אני צודקת?

"אמשיך להיות מעורב בעשייה תרבותית ככל שאוכל. ואחרי כן אמשיך, כמו כל שוחר תיאטרון טוב, לשבת באולמות התיאטרון ולצפות בהצגות ובמופעים. כל עוד אני חי, התיאטרון יהיה תמיד חלק ממני."

אז יש חיים אחרי הקאמרי? יש תכניות?

"בהחלט. קודם כול, אני ממלא בהתנדבות את תפקיד יו"ר אגף האירועים והטקסים של המכביה, וכידוע בחודש יולי הקרוב צפויה להיערך המכביה העשרים. באפריל ייפתח התאגיד הציבורי החדש ולפי התכנון אגיש עם לוסי איוב, אמנית ושחקנית, רצועה העוסקת בתרבות ובאמנות. אני אהיה יועץ עצמאי למוסדות תרבות ואומנות, ואני חושב אולי ללמד ניהול מוסדות תרבות באחת האוניברסיטאות. הייתי שמח להכשיר את הדור הבא של מנהלי התרבות של ישראל, בדגש בפריפריה."

ומי שמכיר את נעם סמל יודע שזוהי רק ההתחלה. בשבילו, שבעים הוא החמישים החדש.

לייעוץ ראשוני ופרטים