חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

הסימפוניה הבלתי גמורה של החיים עצמם

המורה לריתמיקה הייתה הראשונה שגילתה את ילד הפלא שניגש לפסנתר וניגן מנגינות רק על פי שמיעה. הוא לא שיחק בילדותו בכדור כדי לשמור על האצבעות שלו, ואילו כיום נהגי המוניות של טוקיו מזהים אותו מיד. גיל שוחט הוא גאון, ועם הכישרון הפנומנלי שלו יכולה להתחרות רק הנחישות הטוטאלית שלו. זהו ריאיון עם נפש וירטואוזית ומנגינה שלעולם אינה נגמרת. תווים לדמותו של האיש שעשה קריירה בעשר אצבעותיו.

גיל שוחט הוא מולטי-טאלנט במלוא מובן המילה. הוא מלחין, פסנתרן, מנצח, מוזיקולוג, מפיק ומרצה. בכל אחד מתחומי העיסוק הללו הוא מנצח, תרתי משמע. גיל זכה עד כה בעשרה פרסים בין-לאומיים וחמישה-עשר פרסים לאומיים. יש לו פרופסורה, תואר אביר מטעם ממשלת צרפת, והוא נבחר בכל העיתונים והמגזינים הנחשבים לאיש המוזיקה הקלאסית הישראלי הבולט והמשפיע בדורו.

בקריירה שלו שנמשכת כבר שלושים שנה יש יותר מארבעת אלפים קונצרטים רשמיים בכל רחבי העולם, מטוקיו ועד ללוס אנג'לס. הוא כתב תשע סימפוניות, חמש אופרות, חמישה-עשר קונצרטים ויותר משלוש מאות יצירות קאמריות לכלים שונים. גיל שוחט הוא אומן ואמן. בין מפתח סול למפתח פה נפגשנו לשיחה מרגשת על המנעד המרתק והמאיר בתווים את דמותו של ילד הפלא שהפך לאיש הפלא.

איך הרקע המשפחתי שלך הצמיח ילד פלא?

"נולדתי במרכז רמת גן כילד שני לשני הורים. אבי, יהודה שוחט ז"ל, יליד עיראק, היה איש חינוך וניהל בתי ספר תיכוניים ברשת עמל במשך ארבעים שנה, ואימי, ציפי, הייתה כתבת התרבות של עיתון הארץ, אימי גרה עד היום בדירה שבה נולדתי."

התחלת לנגן בגיל חמש. זה היה בהכוונת ההורים או במקרה?

"הכישרון המוזיקלי שלי התגלה במקרה כשהייתי בן ארבע, בגן טרום חובה. חנה צור, שהייתה המורה לריתמיקה ומוזיקאית צעירה שמה לב לילד הקטן שניגש לנגן בפסנתר בלי שום ידע מוקדם. היא עמדה המומה מול אותו ילד, שנגע באצבעותיו הקטנות בקלידים ופשוט ניגן את המנגינות ששמע."

שלושים שנה מאוחר יותר נהייתה חנה צור למנצחת מקהלות ידועה, ובמשך שנים רבות הייתה המנהלת האומנותית של הפסטיבל הווקאלי הבין-לאומי של אבו גוש. עיריית רמת גן הרימה את הכפפה ויצרה מפגש פסגה בין חנה צור למנצח והפסנתרן גיל שוחט. המפגש בין שני המנצחים סגר מעגל חיים וריגש עד דמעות.

אני מניחה שלגדול כילד פלא זה אתגר רגשי וחברתי לא קטן

"ההרגשה לגדול כילד פלא היא אמביוולנטית. זה מחמיא, מפתח את האגו ונותן מוטיבציה, וגם יוצר צד תחרותי שתמיד טוב, גם לחיים, ומביא להישגים. אם אתה נשאר בתחום, יש לזה גם יתרונות נוספים. אך זה גם יוצר הרבה מאוד בעיות שמגיעות עם ההצלחה, של קנאה, במעגל המשפחתי, החברי והמקצועי. ברגע שאתה מצליח כילד פלא, אתה יוצא דופן, אתה בולט וגם חשוף, כמו מבצר בשטח. אתה לא מסתתר בין בניינים,  ולכן הרבה יותר קל לתקוף אותך. זה היה נכון לגבי כילד וכמתבגר, זה היה נכון לגבי כאיש מקצוע במשך כל הקריירה שלי וזה נכון גם היום."

ההיסטוריה שזורה בסיפורים על המחיר הנפשי והחברתי הכבד של ילדי הפלא. ראו את קורות חייהם הלא פשוטים של מוצרט או פיקסו, למשל. הייחודיות הכל כך בולטת שלהם, גם אם הייתה לטובה, עשתה שמות בחייהם הפרטיים וגרמה להם לשלם מחיר כבד הכרוך בכישרון העילאי שלהם. במקרה של גיל שוחט, בזכות אישיותו החזקה ומשפחתו התומכת, הוא קיבל הנחה משמעותית וזכה לילדות יציבה וחמה.

אתה מופיע מגיל שתיים-עשרה. האם, בדיעבד, אתה מרגיש שוויתרת על הילדות?

"אני לא מרגיש כך, אך היו דברים שוויתרתי עליהם. כילד לא שיחקתי משחקי כדור, נמנעתי מכל סוג של ספורט שיכול היה לסכן את האצבעות. כבר בכיתה א התמקדתי בנגינה, בהלחנה ובלימוד, וזה המשיך בבית הספר היסודי וכמובן בתיכון. גם רמת גן וגם הבית שלי היו מקומות של יציבות נפשית, וזה אני חייב להגיד לזכותם של הוריי שנתנו לי ולאחי ערכים של יציבות ותמיכה."

זה נכון לגבי הסביבה הקרובה, אבל איך התייחסו אליך המורים, החברים בבית ספר?

"ההתפתחות שלי הייתה קצת יוצאת דופן. לא הלכתי לבית ספר לאומנויות כמו רוב חבריי, למדתי בכיתה המדעית של בית הספר אוהל שם. זה היה בעידודו של אבא שרצה שאהיה מדען ואיש אקדמיה בתחום המדעים, ולכן סיימתי את התיכון עם תואר ראשון במתמטיקה, אבל במקביל למתמטיקה גם למדתי פסנתר. הייתי בסביבה של אנשים מוכשרים מאוד אבל לא מוזיקאים, ואני חושב שזה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בילדות, מכיוון שהצלחתי לממש את המוזיקליות בצורה שונה, לא בתוך השבלונה של העולם הקלאסי, של עולם המוזיקה, אלא כך שתהיה רלוונטית גם לקהלים הרבה יותר רחבים. מכיוון שהקהלים הראשונים שהייתי צריך לשכנע היו החברים שלי והמורים, שלא היו מתחום המוזיקה הקלאסית, נהפכתי מהר מאוד לדובר התחום הזה בכל בית הספר, כך שבאוהל שם ארגנו לי קונצרטים והרצאות והופעתי באולם הספורט לפני שמונה מאות תלמידים. היה שם פסנתר כנף ומאוד מאוד בלטתי. יכול להיות שאם הייתי מגיע לבית ספר מוזיקלי, כמו תלמה ילין, הייתי עוד אחד מהחבר'ה."

אתה מנהל קריירה בין-לאומית מרשימה ורבת שנים. איך זה התחיל, והאם העובדה שאתה חי בישראל לא מגבילה אותך?

"הקריירה הבין-לאומית שלי פרצה מיד אחרי הצבא. ב-23.7.95, אני זוכר את התאריך הזה היטב, נסעתי לרומא כדי להתחיל תואר שלישי ולמדתי באקדמיה הלאומית האיטלקית, סנטה צ'יצ'יליה. במקביל, התחלתי להופיע. תוך כמה שבועות נכנסתי לבית הוצאה לאור החשוב ביותר בעולם, ריקורדי, והם הוציאו את יצירותיי, ומשם הדרך לפריצה בין-לאומית הייתה קצרה. הקריירה הבין-לאומית שלי התחילה שם ובעצם היא נמשכת עד היום, אבל בשיאה היא נמשכה כעשור. אחר כך התחלתי לנהל שוב דיאלוג עם ישראל. הקריירה המשיכה להיות מאוד משמעותית גם בחו"ל. חילקתי את הזמן בערך חצי-חצי, אבל לפני חמש שנים נולדו לי שני ילדים, ומאז אני יותר מקורקע, שלא נדבר על עכשיו, בתקופת הקורונה. פיתחתי בישראל מערך הופעות מורכב, טוב ויעיל, הגעתי למצב ששנה אחרי שנה, במשך חמש-עשרה שנה, אני עושה כשלוש מאות וחמישים קונצרטים בשנה, זה חסר תקדים במושגים בין-לאומיים, אז מהבחינה הזו מצאתי את מקומי המקומי במובן המקומי."

מדוע בחרת להישאר בישראל?

"הסיבה העיקרית הייתה הילדים שלי והמשפחה שלי. יש לי בן זוג ושני ילדים. יש לי בת זוג להורות שגם לה יש משפחה נפלאה, ואימא ואח. הייתי אומר שכל המערך הזה, כולל הילדים שלי, השאירו אותי יותר בארץ. אבל ברגע שתחלוף הקורונה אני רוצה לחזור לפעילות הרבה שנעשית בעולם, למרות שהמקום המרכזי שלי הוא ישראל."

יש תחושה שהמוזיקה הקלאסית היא נחלתם של מעטים

"למעשה, היא לא כל כך נחלת מעטים. למופעים הקלאסיים בישראל מגיעים 1.3 מיליון אנשים בשנה. זה מספר חסר תקדים, אלו הנתונים שלפני עידן הקורונה, כמובן. בסין יש שלושים מיליון פסנתרנים. בגרמניה יש יותר מאלפיים תזמורות קלאסיות, ובכל שנה נפתחים יותר ממאה וחמישים אולמות קונצרטים גדולים בעולם, כך שזה נחלת מיעוט, לא מעטים. יש רבים שאוהבים מוזיקה קלאסית. נדמה לנו כשאנו מסתכלים בתקשורת שהמוזיקה הקלאסית היא לא בתודעתה, וזה נכון, היא לא בתודעה התקשורתית. הסיבה לכך היא שהתקשורת הישראלית על כל ערוציה מונהגת, נערכת ונכתבת על ידי אנשים צעירים. העיתונאים והעורכים המבוגרים הם באמת מיעוט, ולכן הצעירים פחות מתחברים למוזיקה הזו. אבל האנשים המבוגרים אוהבים יותר מוזיקה קלאסית, לא בגלל שהם יותר חננות ופחות קולים ויודעים פחות על העולם, אלא בדיוק ההפך. פשוט נמאס להם לשמוע מוזיקה פשוטה, והם רוצים לשמוע מוזיקה יותר מורכבת, את יצירות העבר."

מה דעתך על המוזיקה הים תיכונית או על המוזיקה הרווחת היום בישראל?

"המוזיקה הים תיכונית היא טרנד. כמו כל ז'אנר מוזיקלי יש בה דברים טובים, אבל גם דברים יותר שטחיים. כרגע הטון ששולט הוא כזה שמגלה פתיחות לאלמנטים שונים של התרבות המכונה תרבות מזרחית. זה בסדר גמור, זה לא יישאר כך תמיד, ובכל מקרה הדברים אינם מוחלטים, כי אם אתה תיקח אומנים מזרחיים, כמו קובי אפללו והראל סקעת, אתה לא יכול לקטלג את המוזיקה שלהם כמוזיקה מזרחית וההפך. אתה יכול למצוא אומנים לא מזרחיים שאתה כן יכול לקטלג אותם או את המוזיקה שלהם כמוזיקה מזרחית, ולכן אני פחות בעד הגדרות מהסוג הזה. עצם זה שעם ישראל אוהב מוזיקה ושומע מוזיקה, זה הדבר החשוב, שהמוזיקה היא רלוונטית על כל הז'אנרים שלה ועל כל הסגנונות שלה."

שלושים שנים, שלושת אלפים וחמש מאות קונצרטים ברחבי העולם. איך אדם אחד מספיק הכול?

"עובד קשה, אבל זו רק אשליה כי התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים מהיום שאני זוכר את עצמי זו החצי שנה האחרונה שלא עבדתי. היא הייתה הרבה יותר קשה מהתקופה שבה עבדתי, ולכן כשאתה אוהב משהו, כשאתה חי בתוך הדבר הזה, אתה לא מרגיש שאתה עובד קשה, גם אם זו עבודה פיזית. בימים האחרונים אני מנגן שלושה קונצרטים ביום בסטודיו שלי ביפו העתיקה, ואני חוזר הביתה הרבה יותר מאושר ועם הרבה יותר אנרגיות מאשר בתקופות שלא עבדתי. כל חיי הייתי וורקוהוליק."

כדי להיות יוצר גדול, איזו תכונה נדרשת חוץ מכישרון?

"הכישרון הוא חלק חשוב, הכרחי, אבל הוא החלק היותר קטן בהתפתחות. בעוד מאה שנה, נגיד, יבחנו את היצירות שלי באמצעות הכישרון שלי, ואז החלק של הכישרון יגדל. אבל כשצריך לפתח קריירה, התכונות שנוספות הן קודם כל דיסיפלינה – משמעת עצמית, כוח רצון, אמביציה ונחישות. לא להתעכב על כל מהמורה ואמונה מטורפת בצדקת הדרך. גם אם יש לך עשרה מיליון מעריצים, אתה תמיד תיתקל בגלי הדף בקרב האנשים הקרובים לך. אתה חייב להיות נחוש כמו שובר גלים ולהאמין כנגד כולם בצדקת דרכך. אם אתה לא נחוש, בסופו של דבר יגיע גל גדול ויטביע אותך. אני חושב שהתכונה החשובה ביותר כדי להפוך ליוצר באמת גדול וכדי להטביע חותם היא אומץ. אתה חייב להיות אמיץ כדי ליישם את האני מאמין שלך, את הערכים שלך ואת האמירה האומנותית שלך כי כשיש משהו שהוא שבלוני וידוע מראש, כל אחד יכול לעשות אותו. כשיש משהו שהוא מיוחד ויוצא דופן, יש רק אחד שיכול לעשות אותו, וכשאתה האחד הזה כולם יתקפו אותך. תמיד. אתה תמיד תהיה בודד, ולכן הנחישות והאומץ הם התכונות החשובות ביותר."

משלל הדברים שאתה עושה בעולם, מהי היצירה שאתה הכי גאה בה? ומהי המוזיקה שאתה הכי אוהב?

"אני נהנה מכל מה שאני עושה וקשה לי להצביע על דבר משמעותי אחד. אני מאוד מאוד אוהב לנגן רסיטלים, קונצ'רטים, לנצח על רצועות קלאסיות. אני מאוד נהנה לשלב את הסגנונות ואת אומני הפופ והג'אז במוזיקה שלי. אני אוהב לכתוב יצירות, לשמוע בכורות עולמיות של יצירות שלי, פעם חשבתי שזה הדבר החשוב ביותר, היום אני כבר לא חושב כך. אני חושב שבעצם כל המרכיבים האלה הם כמו צלעות של, נגיד, משושה שיוצר את הצורה הגאומטרית. זה לא דבר אחד, זו לא צלע אחת. זה כל הצורה המיוחדת הזו, שאחת תומכת בשנייה. היצירה שאני הכי גאה בה? קשה לשאול מלחין את השאלה הזו כי באמת כולם היו בניי. אני מאוד גאה בכל יצירותיי, אבל היצירה שמאז ומתמיד הייתי הכי גאה בה, לפחות בעשרים השנים האחרונות, היא האופרה אלפא ואומגה. זו פסגת יצירתי."

האם יש יוצר שעליו אתה מביט מלמטה וממנו אתה שואב את ההשראה שלך?

"כל אחד מהמלחינים הגדולים הוא בשבילי קודש הקודשים. אם יש אחד שהוא באמת קצת יותר האבא של כולנו והאלוהים של המוזיקה הקלאסית תרתי משמע, כתב את כתבי הקודש, את עשרת הדיברות, זה יוהאן סבסטיאן באך."

במבט לאחור, מתי היה הרגע שבו הבנת שאתה מותג בין-לאומי?

"כשהתחילו להעלות את האופרות שלי ברחבי העולם. כשהגעתי לטוקיו וראיתי ארבע מאות יפנים מבצעים את אלפא ואומגה, וכשהגעתי לגרמניה, לוויסבאדן או לברלין וראיתי ארבע מאות גרמנים מתאמצים ושרים בעברית את הילד חולם."

ואפרופו הילד חולם, מה החלומות שעדיין לא הגשמת?

"החלומות שלי קשורים בעיקר לביצועים של היצירות שלי, להכרה בין-לאומית רחבה יותר וגדולה יותר ולקידום של כל העולם הקלאסי. הייתי רוצה לחיות בעולם שבו המוזיקה הקלאסית מתקבעת יותר בתודעה ומביאה יותר צעירים, משנה קצת את השיח על התרבות בכלל או על המוזיקה בפרט. יש לי חלום שאני כבר לא בטוח שיתגשם, לראות את אלפא ואומגה במטרופוליטן האופרה שבניו יורק. כשהייתי צעיר הייתי בטוח שהוא יתגשם, אבל היום אני לא חושב כך, אבל גם אם הוא לא יתגשם בחיי, אני מאמין שהוא יתגשם אחרי מותי."

שתף מעט בחייך האישיים

"אני אבא לשניים, לאפריל וליונתן התאומים בני החמש וחצי, שהבאתי בהורות משותפת. יש לי בן זוג מקסים כבר חמש שנים, הוא נכנס לחיי אחרי שהילדים נולדו. את הילדים הבאתי עם ידידה ששמה אילת. היא גרה בקריית אונו. אני גר ביפו, באזור הדרומי של יפו, ממש מעל חוף העלייה. ההובי שלי הוא לאסוף עתיקות ופורצלנים, כלי כסף. זה הובי שנהפך ממש להובי לוהט. נהייתי אספן מאוד מאוד בולט בתחום הזה."

מה האבהות עשתה לך?

"היא קירבה אותי לקרקע, לעצמי, נתנה משמעות חדשה למילה נתינה ולמילה אהבה, היא הגדירה אותה מחדש. היא הוציאה אותי ממרכז עולמי, שזה דבר מאוד חשוב. היום אפריל ויונתן הם מרכז עולמי. הם החשובים, אני המשני, ויש בזה משהו מאוד טוב, לא להיות במרכז. היא גם הראתה לי שאני מסוגל לעמוד בקשיים מסוג אחר, שלא ידעתי שקיימים. זה קשה להיות אבא, וזה קשה להיות הורה יחיד, אבל אני עושה את זה."

האם היית רוצה שילדיך ילכו בעקבותיך? הם יש להם כישרון מוזיקלי?

"לא נראה לי, בכל מקרה אני מקווה שלא. אני רוצה בעבורם חיים יותר נינוחים ונעימים מהחיים שעברו ושעוברים עליי. החיים שלי אולי מעניינים, אבל הם לא נינוחים, הם קשים, זו עבודה שאני לא חושב שמתאימה לכל אחד. אני מאחל ליונתן ולאפריל חיים יותר מותאמים לתקופה שבה הם חיים."

תקופת הקורונה, שתף כיצד התמודדת איתה?

"תקופת הקורונה הייתה התקופה הקשה ביותר שאני זוכר אי פעם בחיי. עברתי קשיים ומשברים, אבל שום דבר לא הכין אותי לקורונה. העסק שלי, החברה שלי, בבת עיניי, שהקמתי בעשר אצבעותיי פשוט הפסיקה את פעילותה. העובדים פוטרו, המוזיקאים הלכו הביתה. למרות שאני לא רעב ללחם, ברוך השם, כי צברתי נכסים במהלך הקריירה שלי, הלב שלי נשבר שוב ושב לראות מה קורה במעגלים שמסביבי, של המוזיקאים שאני כל כך אוהב. אני מאוד מתגעגע לבמות, הן חסרות לי כמו אוויר לנשימה. אני מתגעגע לקהל שלי, לפעילות. אני מבטיח בפני אלוהים שלעולם לא אקח כמובן מאליו את כל הטוב הזה שהיה לי לפני תקופת הקורונה. אני לא מאמין בקורונה, אני חושב שרב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לנגיף. אני חושב שההרס הטוטאלי והטרגי של עולם התרבות בישראל ובעולם בגלל הקורונה היה מיותר, והלוואי ויכולתי להשפיע על העובדה המצערת הזאת. אני אמרתי את הדברים גם במרץ 2020, הכול רשום ומתועד. יום אחד אני משוכנע שיבינו שצדקתי, חבל שלא יכולתי לשנות את זה."

כמה מילים מסכמות לדיירנו על מוזיקה או בכלל…

"אני רוצה לאחל לכל הדיירים בריאות איתנה, ולקראת השנה שבאה עלינו לטובה להזכיר להם, אפילו שזה כבר נהפך לקלישאה, אבל לקלישאה מאוד נכונה, שכפי שהגוף דורש מזון, כך גם הנפש דורשת מזון. וכפי שהגוף יהנה לאכול ירקות ופירות ולהפוך אותם למשהו מועיל לגוף, אבל לא יוכל לעכל אבני חצץ, בדיוק כך זה עם התרבות. אנחנו צריכים להביא לנפש שלנו את המזון האיכותי, הטוב, המורכב והמעשיר ביותר שאנחנו יכולים, כי נפש בריאה בגוף בריא. אני מאחל לכולם שידעו לקחת את אוצרות התרבות שקיימים ונמצאים בהישג יד, מסביבנו. יש הרבה מאוד אנשים בישראל שיכולים להעניק אותם לדיירים, וגם אני אשמח לבוא ולהעניק אותם. אני מאחל לכולם ראש בריא, נפש בריאה בגוף בריא, עד לפגישתנו הבאה. תודה רבה לכם על הריאיון הזה."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים