הממונה על איכות הגוף והנפש

סוניה שפיגל, בת החמישים ושש, מדריכה תעסוקתית ורכזת התרבות במחלקה הסיעודית ובדיור התומך של הבית בראשון לציון, מאמינה שהתפקיד שלה הוא להעניק איכות חיים לבני הגיל השלישי, לעזור למטופליה לשמור על הקיים, על הגוף וגם על הנפש, להיות יצירתית ולהמציא את עצמה בכל פעם מחדש.

סוניה נולדה ב-1965 בחיפה, כבת בכורה לאב שהיה ימאי ולאם שהייתה עקרת בית. את ילדותה עשתה בכרמל, היא בילתה רבות בחיק הטבע, ובמסגרת עבודתו של אביה הפליגה באונייה וביקרה במדינות שונות ברחבי העולם.

ספרי על ילדותך בחיפה

"נולדתי בחיפה, שם גם בגרתי. תמיד תישאר לי פינה חמה לעיר הזו ולמה שהיא תרמה לאישיותי. גדלתי בכרמל ליד הוואדי, בילדותי הייתי הרבה בחיק הטבע, טיילתי במורדות הכרמל, שיחקתי בבית שנבנה על העץ. הרבה טבע והרבה חופש מאפיינים את ילדותי. היו לי שני אחים, אני הייתי הבכורה. אבי היה ימאי, הוא עבד כקצין מכונה בצים ותקופות ארוכות לא היה בבית, מי שגידלה אותנו הייתה אימא."

מתי נפגשתם עם אבא?

"כשחזר מההפלגות. הוא היה מגיע לימים ספורים ויוצא שוב. תמיד קיבלנו ממנו מתנות וכילדים שמחנו בחלקנו, אבל הבונוס האמיתי למרות ההעדרויות היה החשיפה לעולם. בכל חופש גדול ארזנו מזוודה והפלגנו איתו באונייה לארצות שונות, כמו אנגליה, ארה"ב וקנדה. הגענו גם לאיראן, בתקופה שלישראל היו קשרים איתה. זה היה כמו בית מלון שצף, לפעמים האונייה עגנה בלב ים, והיינו צריכים לרדת בלב הים לסירה קטנה ולשוט בין הגלים. בעת ההיא ימאים רבים נהגו לקחת את ילדיהם לחופשות, ולכן האוניות היו ערוכות לארח ילדים. הייתה בריכה והיה חדר משחקים, ולפעמים הייתי הולכת למטבח ומסייעת לטבח באפיית הלחמניות, על החוויות האלה עד היום אני מכירת תודה."

גם העולם התרבותי שלך התפתח אז, שתפי

"לא הרחק מביתנו היה בית קולנוע, שחוץ מהסרטים שהוקרנו שם היו גם מופעים והצגות. אבא שלי דאג לתת לשומרים מתנות, ובתמורה יכולנו להיכנס בחופשיות לכל מה שחפצנו, כך נחשפתי להצגות ולסרטים והעשרתי את עולמי התרבותי מגיל צעיר."

ילדות מאושרת?

"ילדות טובה, אך עליה וקוץ בה. גדלתי בחיפה שהייתה אז עיר פועלים מאוד אשכנזית, וכילדה להורים מזרחיים, אימי הייתה ילידת הארץ אך שורשיה היו מטורקיה ואבי עלה מטנג'יר שבמרוקו, סבלתי מהעלבות, מכינויי גנאי ומהתנשאות. זכורות לי שעות רבות של בכי, ועם זאת לקחתי את זה למקום של חמלה ורגישות ולא לרגשי נחיתות וכעס."

לאלו כינויים זכית?

"כושית, למרות שצבע עורי אינו כהה במיוחד."

בגיל ארבע-עשרה משפחתך עברה לגור בראשון לציון, מדוע?

"המשפחה של אבי גרה בלוד. המרחק הזה הקשה על אבא להיפגש עם הוריו, ולכן עברנו. לפני כן נסעתי ברכבת לבית של סבא וסבתא שבלוד, שם למדתי לדבר ספרדית ונהנתי מתשומת לב מאחר שהייתי הנכדה הראשונה במשפחה."

בסיום הלימודים והשירות הצבאי עוברת סוניה לגור בגפה בגבעתיים ולומדת את מה שהיא הכי אוהבת: הוראת מלאכת יד. היא עובדת בעבודות שונות כדי לכלכל את עצמה וחווה הטרדה מינית. "כשעבדתי בחברת ביטוח, בעל החברה ניסה לחזר אחריי ללא הצלחה עד שיום אחד הצמיד אותי לקיר ונישק אותי. התעשתי מהר ולא אפשרתי לזה להתפתח. חששתי שאף אחד לא יאמין לי, ולכן לא התלוננתי אך התפטרתי. בעל החברה ביקש את סליחתי והבטיח שההתנהגות הזו לא תחזור על עצמה. לצערי חוויתי הטרדה במקום עבודה נוסף, שם נאמר לי שהמטריד ידוע בהטרדותיו. היום ובדיעבד הייתי מתלוננת."

איך הכרת את בעלך?

"למרות שהייתי יחסית צעירה המשפחה שלי רצתה שאתמסד. דודה שלי הכירה את אימא של בעלי, ולאחר שראובן קיבל את הטלפון שלי הוא התקשר כדי לתאם בליינד דייט. השיחה לא זרמה, אבל בסופה שאל אותי האם ארצה להיפגש. עניתי לו שלא טוב היות האדם לבדו  ותשעה חודשים לאחר המפגש כבר עמדנו מתחת לחופה. ראובן, בעלי, הוא אדם מיוחד, ילד נצחי, שצוחק כל הזמן ומצחיק אותי. יש לנו בית שמח, שני ילדים, בת ובן, ושני נכדים, ואנחנו גרים בראשון לציון."

חוויתם טרגדיה משפחתית לפני כארבע שנים

"אבי חלה בסוכרת ויצא לפנסיה מוקדמת. הוא נפטר לפני חמש שנים, יום אחרי חתונתה של בתי. הוא היה מאוד חולה, וזה היה צפוי, אך  הטרגדיה היותר גדולה היא ששנה אחר כך נפטר אחי. הוא היה בן ארבעים, זה קרה במפתיע, דום לב בשינה. זו הייתה טראומה לכולנו, בעיקר לאימא שלי שגרה איתו ומצאה אותו בלי רוח חיים."

איך הגעת לעבוד עם מבוגרים?

"כשהילדים שלי היו קטנים חיפשתי עבודה בחצי משרה. היה לי הסכם עם בעלי, הוא יעבוד יותר שעות, ואני אהיה יותר עם הילדים. חברה שלי, שעבדה במרכז יום, הציעה לי את התפקיד כשעברה לתפקיד אחר. זו הייתה הזדמנות לשלב את עיסוקי באומנות, שהיה עיקר העבודה שם, להפעיל את האנשים בעבודת יד. כשהגעתי לפה העבודה גדלה, היום אני עושה גם דברים אחרים, כמו שיחות על אקטואליה, משחקים, הרצאות, סיפורים, וגם הפעלות באומנות. כל מה שאפשר."

אלו פעילויות תרבות אפשר לעשות במחלקות האשפוז: הדיור התומך והמחלקה הסיעודית?

"מסיבות, למשל. חגיגות של ימי הולדת, חגים, אירועים, כמו יום השואה או יום הזיכרון. טיולים על שפת הים, פעילויות של העשרה. בזמנים רגילים אני מזמינה אנשים להרצות בתחומים שונים. בימי הקורונה, כשאי אפשר להכניס אורחים, אני בעצמי מעבירה את ההרצאות."

על מה את מרצה להם?

"על כל דבר. מגיל צעיר רציתי להיות מורה, ובאמת הגשמתי את זה. עבדתי עם ילדים, אבל אני הרבה יותר אוהבת לעבוד עם הגיל השלישי. למדתי הוראה, לימדתי והמשכתי ללמוד הדרכה לגיל השלישי. היום אני יודעת שזה הדבר שהכי מתאים לי. אני בעצמי מאוד אוהבת ללמוד, בשנה שעברה סיימתי תואר ראשון בתולדות האומנות ומגדר, באוניברסיטת תל אביב. אני גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את זה. זו המתנה שנתתי לעצמי בגיל חמישים. בעבודה מאוד פרגנו ותמכו כי הייתי צריכה להיעדר פה ושם. עכשיו אני מרצה לדיירים שלי על תולדות האומנות בנוסף לנושאים אחרים. אני כל הזמן מחפשת דברים חדשים, לומדת אותם ומספרת עליהם. אני מודה על כך שאני במקצוע הזה עשרים וחמש שנה. הדרכה תעסוקתית היא מקצוע לכל דבר, והעבודה הזו מאוד יצירתית, אני כל הזמן צריכה להמציא את עצמי מחדש וטוב שכך, כי אחרת הייתי משתעממת."

איזו אומנות את אוהבת לעשות?

"למדתי ציור, ואני עדיין מציירת למרות שעכשיו אין לי הרבה זמן. יש לי בבית עבודות שציירתי וגם כמה פסלים שעשיתי. עם הדיירים אני עושה עיסת נייר, למשל, עבודות תפירה, טלאים, סריגה, תכשיטנות."

איך הפעילות הזו תורמת לדיירים?

"המטרה שלנו בתפקיד הזה היא לתת איכות חיים לבני הגיל השלישי. אני פונה אליהם, משתפת אותם ועושה איתם מגוון פעילויות שהמהות שלהן היא התעמלות לראש, שהיא לא פחות חשובה מההתעמלות לגוף. כל העניין הוא לשמור על הקיים, על הגוף וגם על הנפש. אני חושבת שמה שאני עושה עוזר להרגשה שלהם. אני מכבדת אותם כאנשים מבוגרים, עם הניסיון וחוכמת החיים שלהם, עם חלקם אפשר גם לדבר ולנהל שיחות. אני ממש אוהבת אותם, הם גם מכירים תודה, אפילו אם הם לא אומרים. זה מאפשר לי להוציא ממני את המיטב."