חייגו: 6120*

הללויה

הללויה’ נרשם כשיא הקריירה המוסיקלית שלו, ולמרות זאת החיים של קובי אושרת אינם מתחלקים ללפני ואחרי הזכייה באירוויזיון. העשייה המקצועית העשירה של אושרת מגוונת, פורצת דרך וחשובה. השנה האחרונה, שהייתה אחת העמוסות והמשמעותיות בעבורו, התחילה מאירועי השבעים למדינה ועד לקבלת ד"ר של כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. הללויה!

הללויה 1

קובי אושרת מסכם השנה חמישים שנות יצירה, כשהוא חתום על יותר מאלף ומאתיים יצירות שהלחין ועיבד. בחשבון פשוט, כמעט כל זמר בישראל ביצע לפחות שיר אחד שלו. הוא חתום על קלאסיקות לילדים ולמבוגרים, ביניהן ‘ילדונת’, ‘דרך ארוכה’, ‘בת שישים’, ‘גלגל ענק’, ‘גלי’, ‘אולי עוד קיץ’, ‘לך איתה’, ‘יחד’, ‘גשם בעיתו’,‘61 מלאו לנער’ ועוד.

אושרת נולד בחיפה כיעקב ונטורה, שם מכובד ביהדות הבלקן. כשנישא בפעם הראשונה ועבר לגור בקיבוץ אפק עם אשתו אלישבע עברת את שמו, כפי שהיה נהוג אז, לאושרת. הוא ידע שאביו נפגע מהצעד הזה, אף שלא אמר על כך מילה עד יום מותו. ובכל זאת, קובי שהיה רגיש לנושא, ניסה לפצות את אביו כשביקש כקונסול התרבות של ישראל בלוס אנג‘לס שיציגו אותו בשם ונטורה-אושרת. קובי גדל בבית מוסיקלי להורים שהיו ממוצא יווני וניגנו במנדולינה. “יש לנו סיפור במשפחה שבכל פעם מחדש אני נרגש לספר. במלחמת העולם הראשונה אמי הייתה ילדה. כשהגרמנים כבשו את סלוניקי משפחתה ברחה לאזור סמוך ובזמן המנוסה שכחו את המנדולינה בבית. אמי לא הפסיקה לבכות, לא אכלה ולא שתתה עד שאחיה סיכן את נפשו, חזר לבית כדי לחלץ את המנדולינה. כל הבית נשרף חוץ מהמנדולינה שחיכתה שם בלי שנפגעה. עד היום אני שומר על המנדולינה הזו.”

על איזו מוסיקה גדלת?

“מוסיקלית הושפעתי בעיקר מבית הספר היסודי-רפורמי שבו למדתי. בכל שישי שרנו מזמורים במקהלה, ובכל שבת, בשעה אחת, כל המשפחה התכנסה סביב הרדיו להקשיב לפרקי חזנות. אני זוכר עד היום את ההרמוניה הקולית המופלאה שכבר אז כילד נגעה בי. בערבי הקיץ ניגנו ביחד, הוריי ואני. הם במנדולינה ואני בגיטרה. לאט-לאט התאספו סביבנו כל השכנים. אלו זיכרונות קסומים בעבורי.”

מתי הבנת שמוסיקה זה אתה?

“כשהייתי בלהקת פיקוד צפון הבנתי עד כמה אני מחובר וקשור למוסיקה. הבנתי שהיא בנשמתי ובגופי ושזה מה שאני רוצה לעשות. ביני ובין הגשמת החלום הייתה המציאות. לא הייתה לי השכלה מוסיקלית, ואפילו לא יכולתי לחלום על קניית פסנתר. ידעתי שהוריי לא יוכלו לממן לי את הלימודים. הלהקה הייתה סוג של חממה. שרנו, רקדנו, ניגנו, ואפילו שיחקנו בה. השאלה הגדולה הייתה מה עושים הלאה?”

מה באמת עשית?

“לאחר השחרור חזרתי לחיפה. נישאתי לאשתי הראשונה, שהייתה זוגתי בלהקה, ועברנו להתגורר בקיבוץ. אני חייב להודות שהיה לי הרבה מזל כי לא רק שניהלתי נכון את הקריירה, הדברים התגלגלו מדבר אחד לשני ובנו אותי למי שאני היום.”

למה כוונתך?

“בחיפה פגשתי את דב זעירא, שהיה בעל חברת תקליטים. הוא הציע לי להפיק איתו תקליט לזמרת צעירה ומוכשרת בשם גילה אדרי, שלא הייתה מוכרת. הרמתי את הכפפה והבנתי שיש לי את זה. אחריה הגיעה עדנה לב, גם איתה צברתי קילומטרז’ מוצלח.”

ואז, החלטת החלטה סופר אמיצה…

“כן. הייתי כבר אב לבת, לקחתי את המשפחה ועברנו לתל-אביב. הבנתי שאני צריך להיות במרכז העניינים כדי להתפתח מקצועית. לא היה לי כאן כלום, לא עבודה, לא הבטחה, אפילו לא תואר. אבל היה לי דבר חשוב אחד: אמונה בעצמי, וזה בנה אותי. התחלתי לכתוב, לקחתי כל דבר, השתתפתי בהצגות ולאט-לאט, מאוד לאט, התחילו לפנות אליי, וכך לאחר כמה שנים מצאתי את עצמי, בתחילת שנות השבעים במרכז העשייה. אני מאמין שמה שדחף אותי היה הצורך לפרנס בכבוד את משפחתי, היו לי אז כבר שתי בנות, והן היו ה‘דרייב’ שלי. עבדתי קשה כדי לצמצם פערים ולחפות על שלא למדתי לימודים אקדמיים ושלמעשה אין לי תואר. זה תמיד הפריע לי.”

זה אולי הפריע לך, אבל לא לקריירה המרשימה שלך…

“בורכתי בשני מרכיבים חשובים להצלחה: בכישרון ובמוטיבציה ולקחתי אותם לקצה גבול היכולת שלי.”

הללויה 2

על איזה תחום במוסיקה הישראלית השפעת?

“על מסה של יצירות במגוון עשיר של תחומים. אחד הדברים שבהם אני מתמקד בעשייה שלי הוא להעביר לדור הצעיר איזו משמעות יש לטקסטים איכותיים על המוסיקה. אני כואב את זילות השפה שבשירה העברית, ואולי בעזרת הנוער אפשר לשנות זאת או לפחות להרחיב את המודעות לכך, לכן נכנסתי למיזם עם משרד החינוך. אני מסתובב בין בתי ספר בארץ. בחיפה, למשל, ביקרתי כבר בשישה בתי ספר. התלמידים בוחרים שירים, מסבירים למה בחרו בהם ושרים איתי על הבמה, כשהבונוס הוא שילדים בני שמונה ועשר מבקשים לעשות איתי, בן השבעים פלוס, סלפי. תענוג. בעבודה איתם אני מרגיש שאני משפיע. אני מלמד אותם להקשיב לתוכן, להבחין באיכות המילה הכתובה. חשוב לי שיכירו את היוצרים שפעלו ופועלים כאן בשבעים השנים האחרונות, את שטקליס, קיפניס, ביאליק וגם שמרית אור, אהוד מנור ותלמה אליגון.”

בחרת לא להיות בקדמת הבמה. אתה מצטער על כך?

“ממש לא. הערך המוסף שלי הוא בהלחנה, בעיבוד ובהפקה, ובהם התרכזתי. זה אפשר לי לעבוד עם מגוון גדול של אמנים ותוך כדי כך לגלות צבעים וגוונים שלא ידעתי שנמצאים בי.”

מה למשל?

“חשבתי שאני מחובר חזק לרוקנרול, אז יצרתי שירים כמו ‘מים מן הבאר’ או ‘בת 06’ של הגבעטרון, ודרכם גיליתי עוד צד שלי, זה חלק מהצבעוניות המאפיינת את היצירה שלי.”

אתה אוהב אתגרים מקצועיים?

“מאוד. זה מכניס חיים. לאחרונה, זכיתי בפרס ‘מפעל חיים’ מאוניברסיטת בר-אילן ולכבוד הטקס התבקשתי להלחין יצירה על פי ‘תפילה לשלום המדינה’, שכתב הרב הרצוג ואת הנוסח הסופי ערך ש“י עגנון. זה טקסט שאיך שלא נסתכל עליו הוא אינו כתוב להלחנה. זה לקח לי שעות רבות, אבל בסוף פיצחתי את זה ואני גאה בתוצאה.אחד האתגרים הגדולים שאיתו התמודדתי היה בשנת 9002. פנתה אליי אז המנהלת של סימפונט רעננה, אורית פוגל. היא סיפרה לי סיפור מצמרר על אישה ששמה אירנה סנדלר, פולניה נוצרייה-קתולית, שעבדה בצעירותה במשרד הבריאות הפולני ומתוקף תפקידה הייתה לה גישה חופשית לגטו ורשה. במהלך המלחמה היא קיבלה החלטה אמיצה שסיכנה את חייה: להציל ילדים יהודיים. היא הוציאה מהגטו, באמבולנסים ובארונות קבורה, כאלפיים וחמש מאות ילדים. צוות שלם עבד איתה וסייע לה. היא מצאה לכל הילדים משפחות אומנות, החליפה את שמם לשמות פולניים וכתבה היכן נמצא כל ילד, את שמו היהודי ושמו הפולני. את רשימת השמות היא החביאה בכדים שטמנה באדמה. אחרי המלחמה, לאחר שנתפסה, עונתה קשה ולבסוף שוחררה, היא חזרה לכדים, הוציאה את הכתובים והחזירה את הילדים למשפחות ששרדו. הסיפור שלה התגלה במקרה, בעבודת גמר שהכינו תלמידי קולג‘ בארה“ב. מהרגע שהסיפור יצא לאור היא רואיינה רבות בתקשורת ואף המחיזו את סיפורה שנקרא ‘חיים בצנצנת’. באחד הראיונות שאלו אותה למה היא עשתה את זה. היא סיפרה שאבא שלה, שהיה רופא וטיפל ללא תשלום ובסתר ביהודים, אמר לה כשהייתה בת שש: ‘זכרי בתי, יש בעולם אנשים טובים ואנשים רעים. תמיד תדאגי להיות בצד של הטובים’.”

סיפור בלתי יאומן. איפה אתה נכנס לתמונה?

“אורית פוגל ביקשה שאכתוב יצירה סימפונית לכבודה. עד לאותו הרגע לא כתבתי בחיים יצירה סימפונית, אבל היה לי ברור שאין דבר שאני לא אעשה בשביל האישה הזו. חברתי לתלמיד אקדמיה מוכשר ששמו אודי ברנר, ובמשך שלושה חודשים כתבתי בעזרתו את היצירה.”

איך כותבים יצירה כזו?

“כתבתי אותה כמו סרט. היצירה מתקדמת עם התמונות שעל המסך. וזה לא הכול. היה ברור לי שאני חייב ילד ביצירה הזו. לא היה לי מושג מי יהיה הילד הזה. בחיים, כמו בחיים, שום דבר אינו מקרי. באחד הימים התקשר אליי חבר שביקש שאשמע ילד בן שמונה ששמו מנשה, שמשפחתו עלתה לישראל, ושר נפלא. כשהילד פתח את הפה ידעתי שהוא הילד שישיר ביצירה שלי. הוא שר את אריית הסיום שכתב בכישרון מופלא אהוד מנור ז“ל.”

איפה הושמעה היצירה?

“ממשלת פולין הזמינה את סימפונט רעננה ואותי לחמישה קונצרטים. הקונצרט הראשון התקיים בכנסייה בת אלף ומאה שנה, שבה פולין הוכרזה לראשונה כרפובליקה. חוץ מעוגב לא נכנס עד אז לכנסייה כלי נגינה. בסוף היצירה כשהילד שר את קטע הסיום הקהל עמד על רגליו, לא נותרה שם עין אחת יבשה.”

היית קונסול תרבות בלוס אנג‘לס במשך ארבע שנים. מה הדבר המשמעותי שעשית במסגרת התפקיד הזה?

“הגעתי ללוס אנג‘לס בתחילת האינתיפאדה השנייה. אני זוכר שהרגשנו כמו מצורעים. אף אחד לא רצה לדבר איתנו או להתייחס אלינו. כל יום פורסמה תמונה של ילד פלסטיני מול טנק ישראלי. העיתונות שם הייתה מוטה נגדנו. היה מאוד קשה. אלה היו ארבע שנים מאוד מעניינות ומאתגרות. המקום הזה הוא חלון ראווה מרכזי, ולא ייתכן שתהיה בו קונסוליה ישראלית ללא נספח תרבות. בסופו של דבר הצלחנו לייצר שיתופי פעולה ולקרב קהילות חדשות ולעמוד בכל הציפיות.”

למה לא נשארת בארה“ב?

“קיבלתי הצעות שונות לכל מיני שיתופי פעולה וחוזי עבודה, אבל עדה, אשתי השנייה, הייתה חייבת לחזור לישראל בגלל הוריה ובלעדיה כל הפיתוי הגדול לא היה שווה כלום, אז חזרנו.”

איך הכרתם?

“לאחר הזכייה של הללויה הוזמנתי לתוכנית ‘ממני מני’ עם להקת חלב ודבש. עדה הגיעה במקרה לאולפן כחברה טובה של אשתו של חיים שלף, שותפו של שלמה צח, שיחד איתי הפיקו את הללויה. היא התיישבה בשורה הראשונה ליד החברה ואני ישבתי מצדה השני. אני זוכר שהיא רצתה ללכת. אני לא יודע למה, אבל אמרתי לה שהיא חייבת להישאר לראות את הריאיון איתי. מאז עברו ארבעים שנה, והיא עדיין נוכחת בכל ריאיון, מופע, או פעילות שלי. לאחר שהיא סגרה את הבוטיק המצליח שהיה לה בכיכר המדינה, היא הפכה באופן טבעי למנהלת העסקית ולמפיקה שלי. יש לה את זה ובגדול.”

הללויה 3

טוב, אי אפשר לסיים ריאיון איתך בלי לדבר מילה על הללויה

“אין ספק שהללויה היה רגע מכונן מקצועית וכלכלית, ואני מודה לאלוהים על השיר הזה. ההצלחה שלו בלתי נתפסת, גם בארץ וגם בעולם. לשיר יש יותר מארבע מאות ביצועים בעולם – זה תקדים. השיר נבחר לשיר השבעים של המדינה. זו מחמאה עצומה, אבל זה לא מגדיר אותי. אגב, השיר שלי ‘תחתונים וגופיות’ נבחר על ידי צה“ל לשיר השבעים של הצבא ומקבל היום חיים חדשים. זו הייתה ללא ספק שנה משמעותית.”

אפרופו שנה משמעותית, סיפרת שקיבלת בימים אלה תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. איך אתה מרגיש?

“זוהי התרגשות גדולה. אני, שתמיד כל כך רציתי ללמוד, מקבל תואר ד“ר של כבוד על מפעל חיים מאוניברסיטה כה מכובדת. זו בהחלט הכרה והוקרה, ואני מודה שזה אחד הרגעים המרגשים בחיי.”

אתה לא מפחד שייגמר לך? שלא תצליח לכתוב?

“מוסיקה אפשר לכתוב עד גיל מאה. תמיד יש פחד שזה לא יעבוד יותר, אבל תודה לאל, הראש כל הזמן מלא ברעיונות וזה גורם לי להיות אופטימי.”

אתה מאמין בגורל?

“אני מאמין שהכול נכתב מראש ושום דבר לא במקרה.”

מה אתה עושה כשאתה לא עובד?

“מבלה עם אשתי והנכדים, משחק טניס, רואה סרט טוב ונהנה מהים.”

מה התוכניות לעשור הקרוב?

“קודם כל להשתדל להיות תמיד בריא כדי להמשיך בעשייה שהיא ההוויה שלי. אחד מהדברים שאני חולם לעשות הוא אלבום שלי לבד. נראה…”

לייעוץ ראשוני ופרטים