חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

הכדור הוא עגול גם במשחק וגם בחיים

אימה של אתי חזם עלתה ממרוקו לישראל ב-1969, ואילו אביה הוא צבר שורשי, דור עשירי בארץ. החיבור שבין ההורים והאתגרים המורכבים שאיתם נאלצו להתמודד, יצרו משפחה חזקה ואוהבת שהתמודדה בהצלחה עם קשיי החיים. זהו סיפורה של אתי, סגנית מנהלת משק הבית בעד 120 שבהוד השרון

ספרי על הבית שבו גדלת

"סבתא שלי מצד אימי נפטרה בגיל ארבעים ושתיים, היא הותירה אחדעשר יתומים שהקטן ביניהם היה בן שנתיים. אימי, שהייתה הבת הבכורה במשפחה וזה עתה נישאה, בחרה לגדל את אחיה הקטנים, כך שנולדתי למשפחה ברוכת ילדים. השנתיים הראשונות למותה של סבתי היו קשות מנשוא כי אימי חלתה, אבל החיים הוכיחו שהם חזקים מהכול. למרות הקושי והעצב היא יצרה עם אבי וסבי בית חם, שמח ופתוח."

איך התמודד אביך עם הסיטואציה המורכבת?

"מאחר שאבי התייתם בגיל צעיר מאב ומאם, החיים לימדו אותו עד כמה קשה לגדול כיתום. הוא גידל את הדודים שלי, סייע ועשה הכול כדי שיהיה להם בית אוהב וחם."

איזה ילדה היית?

"אף שהייתי הבת הבכורה להוריי, הרגשתי כמו הילדה השתייםעשרה במשפחה. עם מותה של סבתי חוותה המשפחה משבר קשה וממושך, וכשנולדתי הבאתי שמחה ואור למשפחה, וכולם עזרו לגדל אותי. מאז אני זוכרת את עצמי הייתי ספורטאית ואוהדת כדורגל. גדלתי במגרשים, ולא הפסדתי משחק של הקבוצה האהובה עליי, בית"ר ירושלים. כשבנות גילי שיחקו בבובות, לי היו עשרות כדורי רגל וכדורי סל, אספתי קלפים של שחקנים וצברתי ידע על כל שחקן ושחקן."

מה גרם לכך שהכדורגל נהיה לכל כך חשוב בחיי המשפחה?

"אני חושבת שהכדורגל היה מעין מפלט למשפחה מהעצב שחוותה עקב מותה של סבתי. המשפחה מצאה במשחק הזה הרבה חיות ושיתוף, שייכות ועניין. מאוחר יותר התאהבתי גם במשחק הכדורסל."

איך הפכת מאוהדת כדורגל לשחקנית כדורסל?

"כדורגל היה תמיד משחק של בנים, ומאחר שלא היו בארץ קבוצות כדורגל לבנות שיחקתי עם בנים. כשהתבגרתי ההורים שלי לא הסכימו שאמשיך לשחק, הם אמרו שכדורגל אינו מתאים לבנות. הייתי כל כך מתוסכלת, ולכן התפשרנו שאשחק כדורסל. הצטרפתי למכבי רעננה, ובהמשך גם זכינו באליפות הארץ. הייתי ספורטאית מצטיינת. הספורט היה מאוד דומיננטי בחיי, שיחקתי כדורגל, כדורסל וגם הייתי חברה בנבחרת האתלטיקה הקלה. הודות למאמנת המסורה שלי, אסתר רוט שחמורוב, ובזכות הנחישות והדבקות במטרה, זכיתי באליפות הארץ בקפיצה למרחק ובהדיפת כדור ברזל."

לא רק ספורט אפיין את תקופת הילדות והנעורים של אתי, אלא גם התנהגות פרועה וקושי לקבל מרות. בשל הקטטות שבהן השתתפה היא הועברה לפיקוחה של קצינת מבחן. "אימא שלי הייתה אורחת קבועה בבית הספר. אני יכולה להגדיר את אתי הילדה כערסית עם קסם. למרות התנהגותי הפרועה, בזכות ההומור שאפיין אותי היו לי הרבה מאוד חברים. הייתי דמות מקובלת ודומיננטית בין המורים ובין הילדים."

איפה הכרת את בעלך?

"הכרתי אותו בשירותי הצבאי. עליתי על טרמפ גורלי ששינה את חיי, נסעתי עם נהג הסמיטריילר, יצחק, שלימים נהיה בעלי. שנה לאחר המפגש המקרי יצחק ואני נישאנו. השנים הראשונות היו טובות אך מורכבות. תמיד היה לי פתיל קצר שהתלקח במהירות הבזק, דבר שגרם לוויכוחים ולמלחמות. בשנים האלה נולדים ילדינו, מאור ואלעד, ולאחריהן הגיעו שנות השפל הכלכלי."

מה קרה?

"כשיצחק היה בן שלושים נוצרו אצלו קרישי דם בשל כרומוזום מסוים שהפסיק לדלל את הדם. יצחק לא היה יכול לדרוך על הרגל וסבל מכאבי תופת. מגבר מפרנס, חזק ומלא ביטחון הוא נהפך לנכה, חסר אונים ומתוסכל. חווינו אינספור אשפוזים, צברנו חובות וקשיים כלכליים. היו ימים שלא ידעתי איך אצליח להאכיל את ילדיי. שנתיים חיינו בלי מכונת כביסה ודוד שמש. באותה התקופה לא שיתפתי איש במצבנו."

מדוע לא נעזרת במשפחה הענפה שלך?

"אני מאמינה שזה נבע מאגו ומגאווה, גם את אימי לא שיתפתי במצוקה הכלכלית שלנו. לימים, כשאימי גילתה עד כמה חמור היה המצב, היא כעסה מאוד שלא אפשרתי לה לעזור ולתמוך."

מתי חלה התפנית במצב?

"במשך שנים גרנו בקרני שומרון, כמתנחלים, בדירה שהמדינה נתנה לנו. באותן שנים קשות הרגשתי שאנחנו חייבים לעשות שינוי, בבחינת משנה מקום משנה מזל. וכך היה, עברנו לכפר סבא, לאחר זמן השתפר מצבו הרפואי של בעלי, התרופות שקיבל הצליחו לייצב את מצבו, ועם הזמן הוא גם חזר לעבוד."

במהלך השנים את ויצחק התגרשתם, אך כיום אתם חיים ביחד, ספרי על כך

"בשל הקושי הכלכלי חווינו תסכולים, מריבות בלתי פוסקות וחרדה קיומית. היינו חייבים להיפרד, אבל נראה שהקשר בינינו חזק מכפי שחשבנו וחזרנו לחיות ביחד. אף שמצבו של יצחק עדיין מורכב וייתכן שיכרתו את רגלו, היום אנחנו מנסים לראות את חצי הכוס המלאה."

למרות הקשיים גידלת שני בנים לתפארת

"חשוב לי להדגיש שילדיי הם מקור הגאווה והכוח שלי. עשיתי כמיטב יכולתי שלא יחסר להם דבר, איש לא ידע מה היה המצב בבית. לא אגזים אם אומר שאני חיה בעבורם. מאור, בני הבכור, בן העשרים ושש, לומד משפטים בשערי משפט שבהוד השרון. הוא מימן את לימודיו בעצמו לאחר שעבד בעבודה מאומצת. אלעד, בני הצעיר, בן העשרים ושתיים, משרת בצבא כמהנדס של כיפת ברזל."

איך הגעת לעד 120?

"כשעבדתי במשען, בבית לוינשטיין ובבית חולים מאיר תמיד עבדתי בתחום משק הבית. לריאיון בעד 120 שבהוד השרון הגעתי בתקופת השפל בחיי. אף שלא סיפרתי לציונה, מנהלת המשק, היא קלטה כשראיינה אותי לעבודה שיש לי יכולת להניע אנשים, אבל גם את העצב שבעיניי. היא הייתה זו שהצליחה לקלף את החומה והפאסון שהצגתי לעולם, סיפרתי לה מה שלא סיפרתי לאיש. בבית עד 120 אני נהנית מהחופש לעשות ולפעול. אני מקווה שהיא שמחה שבחרה בי כי אני מאושרת בעבודתי. זו זכות גדולה לעבוד עם הדיירים, לדאוג שהעבודה תתבצע כיאות, ועם זאת חשוב לזכור שצריך גם לשמוח ולצחוק."

מה את מאחלת לעצמך לשנים הבאות?

"שאלוהים יפתח לי את שערי השמים ושאוכל לרכוש דירה קטנה, עם כל השאר אתמודד. וגם שבית"ר ירושלים תזכה, אחרי הכול, תמיד הייתי ואהיה אוהדת מסורה."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים