היה היתה מאת יעל נאמן הוצאת אחוזת בית, 2018

בתיה פולניקוב, דיירת הבית בראשון לציון ממליצה

הכותרת של ספר זה "היה היתה" בניסוחה זה מזמינה, לכאורה, לפגישה עם סיפור אגדה. כך מתחילות אגדות על נסיכות למיניהן הרוקמות חלומות על נסיכים, ארמונות ואושר מלא עושר, אלא שהפעם הכותרת מתעתעת. זהו סיפור שכולו מציאות, כמעט תיעודי, על אישה שאולי פנימה שאפה לחיים שהם מעבר למציאות, אך עובדות החיים הסבוכות לא הניחו לה להגשים את רוב ציפיותיה מעצמה. מדובר בפזית (סילביה במקור, מן הימים שבהם מחקו את השם המקורי למען שם עברי), בת להורים ניצולי שואה, שגדלה בחולון, בשכונת מפדה אזרחי. למען הגילוי הנאות, לפנינו סיפור נעדר כמעט לחלוטין רגעים של שמחה ולא ניתן להבטיח שהוא מרנין לב. עם זאת, מזומנת כאן חוויית קריאה מרתקת, וצפוי מפגש עם גילויים אנושיים מעוררי התפעלות.

המספרת מעצבת את דמותה של הדמות הראשית מתוך סיפוריהם של רבים שהכירו אותה ונשבו בקסמה המיוחד, שהיה גם תובעני ולוחץ במידה רבה. גם לאחר שנים זכרו פרטי פרטים על אישיותה, כישרונותיה, ידענותה המגוונת ודרכה המיוחדת בכתיבה ובעריכה ספרותית. במבט ראשון נראה כאילו לפנינו אוסף של עדויות, המובאות כנראה בציטוטים מדויקים, הנאגרות לסיפור סביב דמותה של פזית. אלא שהרומן הזה הוא מלאכת מחשבת של חיבור העדויות, הצגתן בסדר מרתק וחיבורן למסמך נדיר. הדוברים חזרו כמעט כולם על דברים דומים לגביה, וכך הם מתקבלים כעדויות של אמת. מפעים להיווכח עד כמה מיוחדת בפני עצמה כל עדות – בסגנון, במבט האישי על הדברים, בהדגשים. כך מתקבלת יריעה רבת היקף ומגוונת מאוד, שכל אחד מחלקיה מתחבר אל השלם. בין העדויות השונות באים דברי קישור של המחברת, שגם לה זיכרונות מפזית. היא מהרהרת במתואר מפיהם של ה"עדים" השונים, מנתחת, אמפתית, מציגה שאלות ומגלה תובנות הן לגבי הדמות והן לגבי החיים. קורות חייה של פזית הן הדרמה שבה מככבות הדמויות השונות שסבבו אותה, ודבריה של המחברת הן מעין מקהלה יוונית מפיהם של הזקנים המנוסים הכואבים את העובדות, מנסים לייעץ ומחווים דעה של יודעי דבר על החיים.

בין המעידים על פזית אנשים ידועים כיום בתחומי התרבות והעשייה הציבורית בישראל – אביגדור פלדמן, דנה אולמרט, עליזה אולמרט, יעקב גילדור, מולי מלצר, שרה בריטברג-סמל ועוד. הקשרים עם פזית התבססו על קרבת משפחה, שכנות, קשרי עבודה ובעיקר על ילדות ונעורים משותפים בשכונת ילדותם שבחולון, נעורים תוססים בשנות השישים של המאה שעברה. למרות הרקע הכבד שנושאים בני הדור השני לשואה אנו פוגשים חדוות נעורים, חיים מלאי חוויות, לימודים, עשייה וחברות. המאפיין את כולם היא יכולת הנתינה שלהם בינם ובין עצמם ובעיקר לפזית, שהייתה דמות שתבעה מעצם אישיותה תשומת לב מיוחדת ותמיכה מסיבית. בתקופות שונות בחייה נזקקה לסיוע במובנים שונים, אך לא אפרט עוד כדי שלא לפגום בחוויית הקריאה של העתידים לקרוא. למרות תובענות מצדה ופה ושם, גילויים כואבים של כפיות טובה וניתוקים, הסובבים אותה אינם מתייאשים וממשיכים לעשות למענה. היה משהו מסקרן מאוד באישיותה, היה משהו ממגנט באופייה, היה משהו מעניין מאוד בידע ששפעה ואפילו בהומור שהקרינה מתוך יריעת חיים של אי נחת וחוסר שקט.

הספר מרתק מבחינות שונות. הוא חודר אל המצב הנפשי של בני הנוער וכך מתקבל שרטוט מיוחד של חיים בשכונת עולים חולונית של שנות החמישים-שישים. מתקבלת תמונת חיים של יחד מעורר כבוד ונכונות לעשות למען הזולת, מתקבלת תמונה המעוררת הערכה לבני הנוער האלה, שלמרות הרקע המשפחתי שגדלו בו צמחו להיות צעירים מלאי סקרנות תרבותית ואנשי מעש, שעמדו באתגרים שבחייהם והגשימו את עצמם בדרכים שונות.

דמותה של פזית הייתה חידה בלתי מפוענחת, והגישה אליה לא הייתה פשוטה. לפזית היו תקופות שבהן עשתה ניסיונות למחוק עדויות לקיומה, ומצבי הנפש המשתנים שלה הקשו על אלו שרצו לעזור לה. פזית לא הצליחה למחוק את מה שרצתה. מתברר שהסובבים אותה זכרו במשך השנים פרטי פרטים על חייה ומכאוביה, והפרטים האלה מצאו את דרכם אל המספרת שלנו, שידעה להתיך אותם ליצירה חשובה האורגת את כל הפרטים הקטנים לדמות מעוררת עניין מיוחד.

כאמור, רומן מעורר אי שקט, אך עם זאת מעמיק את האמונה באדם, התקווה מול היחד האנושי והיכולת להתעלות לנתינה טהורה שלא על מנת לקבל. מתקיימת בו חמלה ענקית ללא שמץ של התנשאות או פטרונות. מומלץ בחום.