החיים על פי חיטמן

הוא זמר, פזמונאי, מלחין ומוזיקאי מוכשר, אבל מעל הכול אוהד חיטמן הוא מאמן ומורה דרך ליוצרים ולמבצעים. הילד הביישן והדחוי הוא היום אחד האומנים המצליחים והעסוקים, אב לתאומים בני שלוש ונשוי באושר לבן זוגו. הוא חולם בגדול ועובד קשה כדי להגשים.

אוהד_חיטמן_צלמת_סלי_בן_אריה2

היום, כשהוא חובק בזרועותיו את אווה וברי הכובשים ואת בן זוגו לחיים – רן הרוש, חתום על אחד ממחזות הזמר המצליחים שנכתבו והופקו בישראל, בעיצומו של סבב הופעות מוצלח המבוסס על אלבומו האחרון ‘רעידות’, מלמד סטודנטים, כותב ומלחין, נראה שאוהד חיטמן יכול לנשום לרווחה.

החיים לא תמיד האירו פנים לאוהד חיטמן. הוא זוכר מילדותו את המשפחה החמה והעוטפת, אך גם את הקשיים החברתיים שמהם סבל. “הייתי ילד דחוי חברתית,” הוא מספר וממשיך, “לא הייתי מקובל, הייתי סוג של חנון. הילדים עשו עליי חרמות. אני זוכר תחושות קשות של בדידות, שללא ספק עיצבו את האני הבוגר שלי, אלו היו זמנים אחרים. לא ממש ידעתי מה לעשות עם התחושות שחשתי כלפי עצמי וכלפי הזהות המינית שלי. כילד וכבוגר הבלבול הזה ניהל אותי, גרם לי לחוש חוסר ביטחון וקורבנות שעד היום מבצבצים בחיי במצבים מסוימים.”

לא הכול היה קשה. הייתה שם גם קרן אור שחיממה, עטפה, הכילה ואפשרה לכישרון שלו ללבלב ולפרוח: המוסיקה. אוהד מספר שהמילה הראשונה שלו בחיים הייתה קקיט, שזה כמובן תקליט. הוא התחיל לנגן בגיל שמונה בפסנתר שקיבל מסבו, החזן אברהם חיטמן. סבו הבטיח לו שאם ישיר כל שבת בבית הכנסת במשך שנה את שיר הכבוד (‘אנעים זמירות’) יקבל פסנתר, וכך היה. בהמשך למד חיטמן במגמת מוזיקה במסלול ג'אז בבית הספר התיכון לאמנויות ‘תלמה ילין’, ובמקביל ללימודיו היה חבר ב‘להקת צעירי תל-אביב’ שעימה הופיע בסדרות הטלוויזיה ששודרו בערוץ הראשון: ‘לא כולל שירות’ ו-‘תלויים באוויר’, שם פורסמו לראשונה שירים שכתב והלחין. בצבא שירת בלהקת חיל החינוך, ושם לראשונה

התחיל להיפתח חברתית, להתקלף מחומות ההגנה ולהתחבר לגרעין של חברים שאיתם הוא שומר על קשר עד היום. יש לו תואר ראשון ושני במוזיקה וקומפוזיציה מהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, עבודת הגמר שלו לתואר השני הייתה הבסיס למחזמר ‘בילי שוורץ’.

‘בילי שוורץ’. זו נקודת מפנה בעבורך?

“לגמרי. זוהי הפעם הראשונה בישראל שמחזמר שנכתב והולחן בארץ מוצג בתיאטרון הרפרטוארי. זה הישג בפני עצמו וכך גם העובדה שנחל הצלחה מטורפת של יותר ממאתים הצגות. הקהל נוהר ומגיע כל הזמן. התחנה הבאה של בילי, אם הכול ילך כמתוכנן, היא ברודווי, שגם זה יהיה תקדים. אחרי חודשים של עבודה, שבו הותאם המחזמר לברודווי, אני נוסע למספר שבועות לניו-יורק להתניע את התהליך, לנסות להפוך חלום למציאות. תראי עד כמה לחיים יש תוכנית משלהם. בילי נכתב כפרויקט גמר לתואר שני. לא יותר.”

מה למדת ממה שקרה עם בילי? מה הסקת ברמה האישית?

“קודם כל הרבה סיפוק, גאווה וביטחון. שנית, זה חיזק את המנטרה שלי שהצלחה באה רק כשאנחנו יוצאים מאזור הנוחות. גם את התלמידים שלי אני מלמד את זה. יש משפט יפה של רוברט מקי שמלווה אותי בשנים האחרונות על כך שכישרון הוא כמו שריר. אם לא מניחים משהו כנגדו הוא מתנוון, לכן עלינו להניח ‘סלעים‘ במכוון בדרכנו, כאלה המעוררים השראה והגורמים לנו לפרוץ דרך. כל החיים חינכו אותנו לפרק מכשולים, ואני קולט שאני עושה הפוך, וזה עובד. למשל, התיאטרון לא פנה אליי כיוצר, במקום לוותר יצרתי מחזמר משלי. בגיל ארבעים התחלתי לרוץ. חתיכת סלע ההחלטה הזו, אבל מאז השתתפתי כבר בשלוש תחרויות והרגשתי נפלא למרות שזה אילץ אותי לצאת מאזור הנוחות שלי. הסיפור עם ברודווי זו גם חתיכת סלע ששמתי למרגלות חיי והחלטתי להתחיל לגלגל. אף אחד לא מבטיח לי כלום, אבל אני יודע היום שרק מי שמסתכן ומעז, מגיע רחוק. ואני רוצה להגיע לשם.”

לאן בדיוק?

“ישנם שני דברים שאני מכוון אליהם, רחוקים אך אפשריים: הראשון, לשיר דואט עם בילי ג'ואל, השני לזכות בפרס טוני. אני לא יושב בבית ומחכה שזה יגיע אליי. אני עובד ומאמין שכך מגשימים חלומות.”

שנים רבות עבדת לבד. איך עובדים וכותבים ביחד?

“זה לא קל. בוודאי שלא לבחור כמוני שזקוק לקרדיטים, שחשוב לו שידעו ויגידו שזה 'שלו'. בבילי למדתי שהניצחון הוא קבוצתי. שאני יכול להיות המנצח הכי דגול בעולם, אך אם התזמורת שלי בינונית, הקונצרט לא יעבוד. שירילי דשא הנפלאה נכנסה לתמונה כשהגרסה הראשונה של בילי הייתה כתובה אך איתה הסיפור התחדד והתהדק, הדיאלוגים התמקצעו, היא הביאה עומק חשוב לעלילה, זה לא היה מה שזה כיום בלעדיה. גם לא בלי טלי אורן שהפיכה חיים בבילי או בלעדי מיקי קם. הן לא שחקניות בהצגה, הן שותפות לדרך. למדתי שכל אחד הוא חלק מהפאזל, רק כשלכל אחד יש את התפקיד שלו ורק כשכל החלקים מתחברים יחד בצורה הרמונית, יכולה להיות הצלחה גדולה כמו בילי.”

המאמן אוהד. אתה עובד עם תלמידים. העבודה הזו משמעותית בשבילך?

“מאוד. אני מאוד נהנה. אני מרגיש שאני משפיע, שאני עוזר לחבר'ה הצעירים למצוא את הקול שלהם, להיות מדויקים ונכונים יותר, זה סיפוק עצום. החלק שבי שמעניק בית ליוצרים ולמבצעים הוא חלק מאוד משמעותי בקריירה שלי. חוץ מהתלמידים הפרטיים שלי אני מלמד ברימון, בבית הספר שבו למדתי כתלמיד. יש לי כיתה שנקראת ‘פרויקט מחזמר’. אני מלמד שם רפרטואר מחזות זמר, אסתטיקות כתיבה ובסוף עובדים על הפקה שהתלמידים כותבים. עם כיתה נוספת אני עושה קואצ'ינג קבוצתי ליוצרים. אנחנו עובדים על דברים שבהם הם מתקשים, אני מאמין שרק כשנוגעים בקושי מתרחשת פריצת דרך. זכיתי לגדל את הדור הבא. מה יותר טוב מזה?”

הדוד עוזי חיטמן. עד כמה הוא חלק מהיצירה שלך?

“הוא היה שם כל הילדות והבגרות שלי. שמעתי את השירים שלו בלי הפסקה, אבל הוא לא היה מקור ההשראה שלי. הוא גם לא ממש עזר לי או קידם אותי, לפחות לא באופן נראה לעין. רק אחרי מותו, התחלתי לשמוע מאנשים שדיבר עליי כל הזמן ופרגן לי.

היום אני מודע לגאונות שלו, לעובדה שהצליח לכתוב שירי ילדים מדהימים בלי 'להתיילד', לדבר לילדים ממקום של כבוד, בגובה העיניים. תחשבי על המשפט, ‘ילד שלי, אתה שואל ואבא לא תמיד יודע’, או על ‘אלוהים שלי, רציתי שתדע’, מבריק. אני חושב שאת הצניעות והענווה לקחתי ממנו, ואני שמח על כך.”

חיטמן 2

מה הלאה?

“ברודווי. בנוסף אני ממשיך ללמד כמובן ולהופיע עם השירים מתוך האלבום החדש שלי – ‘רעידות’, שעשיתי עם ניר דנן. בין לבין אני כותב עם שירילי דשא את המחזמר הבא שנקרא ‘מושלמים’. אני עובד עליו כבר ארבע שנים. זה יהיה משהו מטורף. מחזמר סאטירי על תעשיית השואו ביז הבלתי נסבלת שבה ממליכים ומורידים אומנים. וגם לקהל יש שם מקום…”

איזה אבא יש לאווה ולברי?

“במקרה שלנו יש לאווה ולברי שני אבות. אני חושב שהם ילדים מאושרים שגדלים בבית מאושר. אני משתפר כל הזמן כהורה, ואני יכול לומר שהם לגמרי 'ילדותי השנייה', כמילות השיר. הם מוציאים את הילד שבי. הם מצחיקים ומרגשים אותי עם כל מיני משפטים שהם אומרים. אני כל הזמן מנסה להיכנס לראש שלהם ולהבין מה חשוב להם. למדתי בשלוש השנים שלי כהורה לתאומים שני דברים חשובים: מאוד חשוב הזמן שאני לא איתם שבו אני מטעין את עצמי ולמדתי שחשוב להפריד ביניהם. יש כמה שעות בשבוע שבהם כל אחד מאיתנו נמצא רק עם אחד מהם, זה זמן איכות שבו הם לא צריכים להילחם על תשומת הלב. אני חושב שרן ואני משלימים זה את זה. רן הוא הקרקע היציבה, הביטחון, ואני יותר הרוח. יש הרבה אתגרים בגידול תאומים, ואני אצטט כאן משפט נפלא שאני לא זוכר מי אמר: 95% מהזמן ילדים זה הדבר הכי נורא וה-5% האחרים מבטלים את כל ה-95%.”

יש לכם זוגיות יציבה וטובה. מה אתם עושים נכון?

“זה לקח זמן וזה לא היה סיפור אהבה ממבט ראשון. אני מאמין שזה עובד כי למדנו לשמור על הלבד שלנו במסגרת הביחד. אנחנו מפרגנים זה לזה ומאפשרים לכל אחד מאיתנו לפרוח, להצליח ולגדול. זה לא מאיים עלינו. אנחנו באמת חברים הכי טובים. אנחנו מדברים, משתפים ומתמודדים ביחד. במשך יותר משנתיים ניסינו להביא ילד ולא הצלחנו. זה מבחן לזוגיות. צלחנו הכול ובגדול, וזה, אני חייב לומר, נותן הרבה תקווה לזוגות הומואים אחרים. אנחנו משמשים להם דוגמה שהדברים יכולים לעבוד ולהצליח.”

אתה אדם מאושר?

“אם נסתכל על חיי כסיפור, אז אולי כן. אבל ביום-יום העמוס, המלא, הקשה והמאתגר אני לא קם כל בוקר ומרגיש מאושר. אני כן חווה הרבה רגעי אושר, וזה מספק אותי.”