חייגו: 6120*

החיים הם לא משחק

עד היום, בכל פעם שהיא עולה על הבמה, היא מתכופפת ומנשקת אותה. ליום הולדתה העשירי אף ילד לא הגיע, והטראומה הזו הולכת איתה מאז. גילה אלמגור אינה מאמינה בנוסטלגיה ומתעקשת לראות רק קדימה ולמעלה. קבלו הצצה לחייה של "המלכה האם" של התיאטרון, שמילדה שכמהה למחיאות כפיים נהפכה לשחקנית כלת פרס ישראל, ותאמינו או לא, היא עדיין לא שבעה מהן.

גילה, ילידת 1939, נולדה ארבעה חודשים לאחר שאביה, מכס אלכסנדרוביץ, שוטר במשטרה הבריטית, נרצח על ידי צלף ערבי. אימה חיה, שסבלה ממחלת נפש קשה, גידלה אותה בדוחק רב. כשמלאו לה שלושעשרה היא נשלחה לפנימייה בכפר הנוער הדסים. התשוקה לעלות על הבמה הייתה חזקה ממנה, וכשהייתה בת חמשעשרה הגיעה להבימה והתחננה שיתנו לה להיבחן, אך היא סורבה שוב ושוב עד שנבחנה והתקבלה, והשאר היסטוריה. גילה כיכבה בעשרות סרטים והצגות, כתבה חמישה ספרים ומופעי שירה, והיד עדיין נטויה והרגל עדיין בועטת.

מה את עושה בימים אלה (לפני הקורונה)?

"אני מופיעה בהצגה סימני דרך ובהצגה סיבת המוות אינה ידועה ומחכה לתפקיד הבא. ויש עוד כמה פרויקטים שאני עדיין לא יכולה לספר עליהם."

את רצית להיות גננית נוי, נכון?

"בהדסים הייתי גננית נוי מצטיינת, הייתי מאושרת מהעבודה בגינות הנוי. יום אחד כשהייתי בשדה הסייפנים אמר לי איש שלא הכרתי, 'אותך אני מחפש. את צריכה לנסוע לתלאביב. בתיאטרון הבימה פותחים בית ספר למשחק, את שחקנית, ושם את צריכה להיות.' לא הספקתי לשאול לשמו, אבל קיבלתי את עצתו, ובגיל חמשעשרה, עם צמה ארוכה ובחולצה רקומה, בלי שתהיה אגורה בכיסי, הגעתי לתחנה המרכזית הישנה שבתלאביב. עברתי בין המוסכים המלוכלכים ובתי הדפוס וחיפשתי עבודה. ידעתי שאני צריכה לחם וקורת גג. נראיתי הזויה, אך כמו בכל סיפור טוב, מצאתי אביר לבוש בחליפה ששאל אותי מה אני יודעת לעשות. וכשהשבתי, לגדל פרחים, שמן הסתם לא היה צריך, הוא אמר שהוא זקוק לשליח. השבתי לו שיש לי רגליים ואני יכולה לעשות שליחויות. לאחר שהבין שאני רוצה ללמוד משחק בהבימה הוא נתן לי כסף לאוטובוס והבטיח שישמור לי את המשרה. במרוצת הזמן עבדתי אצלו בשליחויות ובניקיון, ושכרתי מיטה וכיסא אצל גברת בנינסון, בשדרות חן. במשך שבועיים וחצי פקדתי את הבימה והתחננתי בפני המזכירה שתצרף אותי למבחן. הגעתי לשם יום אחר יום, במשך שבועיים, וכל יום נשלחתי ריקם ובבושת פנים כשהמזכירה אומרת לי, 'ילדה, הביתה.' יום אחד לקחתי נייר וכתבתי, 'אני גילה אלכסנדרוביץ. אם טרקטור ידרוס אותי, את אשמה, ואם איפעם אהיה שחקנית, תזכרי שכך לא מדברים.' השארתי את הפתק וברחתי. בהמשך נבחנתי והתקבלתי, ושמונה חודשים לאחר מכן התחלתי לעבוד בהבימה."

מה את זוכרת מההצגה הראשונה שבה השתתפת?

"שלפו אותי מהלימודים בסטודיו כדי שאשחק את הילדה גלדיס אנטרופוס בהצגה בעור שינינו. ביום שהתקיימה החזרה הגנרלית חל גם יום הולדתי השבעעשרה. נסעתי לאימי שהתגוררה בפתח תקווה כדי לקבל את ברכתה. היא לא זכרה שזה יום הולדתי, ורק רצתה שאוכל משהו לפני שאחזור להדסים. סיפרתי לה שאני מתגוררת כבר שנה וחצי בתלאביב ומשחקת בהבימה. היא שאלה אותי אם אנשים ישלמו בשביל לראות אותי, וכשהשבתי בחיוב, היא נעצה בי מבט מפחיד ואמרה, 'זונה, אצלי בבית.' מיותר לציין כיצד הגעתי לחזרה הגנרלית. זו הייתה קומדיה, אבל אף אחד לא צחק. באותו ערב, כשהחליטו להוריד את ההצגה, שזה תקדים מבחינת הבימה, הבנתי שאזרק בבושת פנים. למזלי, השחקנים בהצגה נחלצו לעזרתי."

במרוצת השנים עשית אינספור תפקידים, גדולים כקטנים, קומיים וטרגיים ועבדת עם במאים רבים. יש תפקיד שעדיין לא עשית ותרצי לעשות?

"לא, אין כמעט תפקיד שרציתי ולא עשיתי. בורכתי בהצלחות ובכישלונות, בתפקידים ראשיים ובתפקידים משניים, בתפקידים נפלאים לצד במאים מופלאים. הרשימה ארוכה, אציין רק מעט, כמו חנן שניר, אילן רונן וסטיבן ספילברג. היום, גם כשבמאי מבקש ממני לעשות תפקיד קטן, אפילו קטנטן, שבין סצינה אחת לשנייה מפרידות כמעט שעתיים, לא אשיב בשלילה. אני מודה על כל הרפרטואר שעשיתי ועל מה שאעשה. אני רק מקווה שהמצב של הבימה ישתפר לאחר שנועם סמל התמנה למנכ"ל, אחרי הקורונה וגם שהקהל יחזור ויצביע ברגליים."

את עדיין מתרגשת בהצגות הבכורה?

"אגלה לך סוד, אני חרדתית. וככזו, אני הרבה יותר ממתרגשת. אני מפחדת שהחרדה תחבל לי, אשכח את הטקסט ורגליי יקפאו במקום. זה מלווה אותי כל פעם לפני שאני עולה לבמה. השנים והניסיון לא הופכים את זה לקל יותר. למזלי, אני עוסקת במקצוע כמעט שישים וארבע שנים, מקצוע שהוא גם גלגל ההצלה שלי. במהלך השנים, גם כשחוויתי מצבים נפשיים פרטיים וקשים, כשעליתי לבמה והמסך הורם, הרגשתי שאני מחויבת לכל אותם האנשים שהגיעו לתיאטרון. זה שמר על שפיותי."

את יותר שחקנית תיאטרון או שחקנית קולנוע?

"אני אוהבת את שתי המדיות האלה במידה שווה. כל אחת והיתרונות שלה. בעבר חשבתי כשחקנית שהקולנוע נחות, אבל כשהתחיל הגל החדש, דעתי השתנתה. לצערי אני לא זמרת, אבל אני אוהבת מאוד לשמוע ולראות שיר שמבצע שחקן שהוא גם זמר."

מה דעתך על משבר הקורנה שפוקד אותנו?

"הקורונה היא קטסטרופה גלובלית. העולם כולו נקלע למשבר נוראי, בריאותי וכלכלי, ולא רואים את האור בקצה המנהרה. זה הגיע אלינו בחטף, בלי כל הכנה. תחושת הבטן שלי היא שכמו שהאיידס שהביא עימו סערה ובהמשך נמצאה לו תרופה, אני רוצה להאמין שלא ירחק היום והיא תמצא. אני יודעת שבכל מקום בעולם ישנם עכשיו מדענים שמחפשים תרופה. בעת הזו אנחנו צריכים להיות ממושמעים. גם אם זו פאניקה, היא עדיפה משאננות."

לאחרונה את משתתפת בפרסומת הומוריסטית של הביטוח הישיר. זה לא זילות במקצוע?

"לחלוטין לא. הייתי מהשחקניות הראשונות שעשו פרסומות. זה היה בית ספר לקולנוע, אך בזמנו התייחסו אליי כאל מוקצה. אבל כשאין לך מה למרוח על הלחם, זה בהחלט מקור פרנסה. היום הגישה השתנתה."

מה דעתך על תופעת שחקני האינסטנט, יוצאי תוכניות הריאליטי?

"אני חושבת שמשחק הוא דבר רציני. זה מקצוע שצריך ללמוד ולהשתפשף בו כל הזמן. גם ממרומי שישים וארבע שנות ניסיוני, כל תפקיד מביא עימו תובנות. את לא מפסיקה ללמוד ולעבוד כדי להשתפר בדיקציה, בקול או בשליטה על הגוף. אני לא מאמינה בקיצורי דרך. אם מישהו חושב שאפשר להגיע הישר מהריאליטי לבמה, המדרון אחר כך עלול להיות חלקלק. לתחום הריאליטי יש ביקוש, ואם יש אנשים שמתפרנסים מכך ובמקביל אנשים שקונים, אז למה לא."

במשך השנים לא חששת להביע את דעתך. האם שילמת על כך מחיר?

"אני עדיין חיה בדמוקרטיה ומנצלת עובדה זו כדי להביע את דעותיי. אף אחד לא חייב להקשיב לי, אבל אני חשה מחויבות להגיד את שעל ליבי. זכותו של כל אחד להביע את דעתו הנחרצת, אך בין זה ללינץ בכיכר הפייסבוק, המרחק גדול. כשאני מביטה במראה אני רוצה להיות שלמה עם עצמי, ולכן לא אפסיק להביע את דעותיי. אבא שלי נרצח על ידי הערבים, אך לא גדלתי על שנאה לערבים. אני זוכרת שאימא שלי אמרה שתמיד יש מישהו שקשה לו יותר מאשר לי. זה החינוך שעליו התחנכתי, וזו השקפת עולמי."

מה את עושה במעט הזמן הפנוי שלך?

"אני בקשר רצוף עם הגר בתי וסופי נכדתי, המופלאות והאהובות עליי כל כך, וגם עם נכדי האהוב. בימים אלה הקשר הוא דרך הסקייפ. מה לעשותאני שמחה שסופי לומדת קולנוע באוניברסיטת תלאביב."

תובנה על הגיל השלישי?

"אנשים אינם אוהבים זקנים. ואם תשאלי אותי, אין מה לאהוב בזקנה. אומרים שיש זמן לעצמך, לנכדים, לעשות וליהנות מכל מה שלא יכולת בצעירותך, אליי זה לא מדבר. מגיל צעיר הייתי עצמאית ועבדתי כל חיי, וכל עוד אוכל, כך אעשה. אני רואה את האנשים שחיים בקהילה, קרי, הדיירים שלכם בבתים. ביקרתי ונוכחתי לראות את האסתטיקה, הניקיון והתכנים, קשה לי להאמין שאצא מביתי אך ימים יגידו, מי יודע."

ממרום גילך וניסיונך, יש לך תובנה אחרת על החיים?

"היה בי כעס מובנה, עמוק וחזק מאז הייתי ילדה. חשבתי שכך לא באים לעולם, כך לא גדלים. אלו היו שנים של כעס, ודווקא היום, כשאני מבוגרת, יש התרככות, ואני יותר סובלנית לסביבה. ההישג של גילה בשנים האחרונות הוא ריכוך הכעס, ואני שמחה על כך. לא טוב היות האדם כועס."

לייעוץ ראשוני ופרטים