החיוך שמאיר את היום

כששרית (מולונש) בייקדאי נקלטה כעובדת במחלקה הסיעודית בבית שבהוד השרון, היא לא שיערה ששמונה שנים אחר כך תתחבר רגשית ועמוק למקום, תמצא בו את הנתיב המקצועי של חייה.

"הציעו לי לעבור מהמחלקה הסיעודית ולעבוד באגפים אחרים שבבית, אבל לא רציתי," אומרת שרית (מולונש) בייקדאי, מבית עד 120 שבהוד השרון, "כאן אני מרגישה שהכי צריכים אותי ושאני יכולה לשפר את איכות החיים של האנשים."

החיוך של בייקדאי, שלה ותק של שמונה שנים במחלקה הסיעודית בבית שבהוד השרון, והגישה המכבדת שלה, מייפים, ללא ספק, את היום־יום של הדיירים שאותם היא מלווה. היא יפהפייה אמיתית, קורנת ותקשורתית, אימא לשלושה, בת להורים בני שבעים, שאליהם היא קשורה, ומחוברת לשבעת אחיה. העבודה במחלקה שינתה את נתיב חייה, והיא חולמת על היום שתלמד סיעוד באקדמיה.

"הגעתי לבית בעקבות מודעת דרושים ובלי ניסיון, וכאן לימדו אותי את העבודה. היום אני שמחה שקיבלו אותי לעבודה המיוחדת הזאת. ההתחלה לא הייתה קלה – סבלתי מבחילות, הריחות הפריעו לי, אבל כל זה היסטוריה. היום אני מודה על ההזדמנות ללוות אנשים בשלב הזה בחייהם ורוצה להישאר ולהתבסס בתחום."

מה מחבר אותך דווקא למחלקה המאתגרת הזו?

"זה קשור כנראה לסבתא שלי שנפטרה, היא סיימה את חייה בבית אבות מגעיל בנתניה. נראה שהייתי צריכה חוויה מתקנת לתקופה האחרונה שלה. כשחיפשו עובדים כאן, בבית שבהוד השרון, הגעתי והתפעלתי. הבית מעוצב, מרווח ויפה, כמו מלון מפנק. הגעתי בחורף, וראיתי דיירים מטופחים ונקיים בחדרים מחוממים ונעימים. רציתי להישאר, הרגשתי שטוב לי כאן. הילדים שלי תמיד אוהבים לבוא לכאן בחופשות. כשהיו קטנים הם התפעלו מהמקום היפה, מהקפיטריה, הלובי, הצבעים, השטיחים ואמרו, 'אימא, יש כאן הרבה סבתות נחמדות'."

ספרי על העבודה שלך במחלקה

"אני עובדת עם אנשים שנהיו סיעודיים וצריכים שיעזרו להם להתרחץ, לאכול, להתלבש… לאף אחד לא קל להיות סיעודי. אנשים שמגיעים למצב הזה והופכים להיות תלויים, מרגישים לרוב חסרי ערך. חשוב שהם ירגישו טוב עם היום־יום שלהם, אף שהם פחות עצמאיים, זה התפקיד שלנו, וזה מגיע להם. כדי לעבוד במחלקה הסיעודית צריך להיות בן־אדם. הם כמובן מעדיפים להתרחץ לבד, אבל אני אומרת להם שיחשבו שהם מקבלים טיפול בספא. יש ארבע דיירות קבועות שאני רוחצת אותן ואומרת להן שיקבלו את זה כפינוק. יש דיירים במחלקה שאין להם תיאבון, בגלי הקורונה, למשל, זה קרה לא מעט, דאגתי שהם ייהנו מהארוחה ויסיימו אותה. יש דיירים שאני פשוט מנהלת איתם שיחות, חשוב לשוחח איתם וגם להקשיב להם. יש כאן אנשים מרשימים שעשו בחייהם דברים גדולים. הדיירים שבמחלקה הסיעודית היו חלק מהקמת המדינה, הם תרמו ועשו. בשלב הזה של חייהם מגיע להם שיכבדו אותם ויקלו עליהם. אני שמחה לעשות את זה. נוצרים בינינו קשרים אמיתיים. אני שומעת סיפורים מעניינים, והם מעריכים את הנתינה שלי, יש לי סיפוק."

העבודה במחלקה שינתה את תפיסת העולם שלך?

"כן. יש במחלקה אנשים בגילים שונים. למשל, מתנדבת במשטרה כבת שישים, שעמדה בצד הכביש וסימנה לנהג לעצור, והוא דרס אותה. היא נהייתה סיעודית. זה ברור שהיא הגיעה אלינו מוקדם מדי. זה מזכיר לי עד כמה החיים יכולים להיות בלתי צפויים, ונותן לי פרופורציות. אני רוצה להספיק דברים שחשובים לי כי אני רואה בכל יום את הזִקנה מול העיניים. גם היחס שלי למוות השתנה. בעבר היה לי קשה להיפרד מדיירים שנקשרתי אליהם. היום אני חושבת שלא מגיע לאדם לסבול, ולפעמים הסוף הוא המנוחה שמגיעה להם."

איך את רואה את הזקנה?

"יש פה בני שמונים ותשעים שהם אנרגטיים ומלאי חיים, ויש גם אנשים שהזקנה מוציאה מהם דברים אחרים. יש גם אנשים שמנצלים את השלב הזה בחיים כדי לתקן טעויות ולהשתפר כבני אדם, זה עדיין לא מאוחר. דיירים במחלקה, שהם כבר חברים שלי, אומרים לי: 'תחיי את החיים. אם תתמקדי רק בעבודה, העבודה תגמור אותך ולא תיגמר. כשיש לך יום חופש, אל תישארי בבית. צאי, נשמי, טיילי. תפסיקי לחשבן לאחרים, ותתייחסי למה שאת צריכה, ולא למה שיגידו עלייך'."

מה האתגרים בעבודה שלך?

"במשמרות שהמחלקה באי־שקט והפעמון מצלצל הרבה, אני עושה מסג' בכפות הרגליים לדייר אחד ולאחר מסדרת את הכרית. לפעמים הדיירים מצלצלים בפעמון, לא כי כואב להם או שהם סובלים ממצוקה פיזית, אלא כי הם רוצים לדבר ושמישהו יהיה לידם. השיחה שלנו מספיקה כדי שהראש יירגע והם יצליחו להירדם. לעיתים אני מתעוררת בבית משינה כי נדמה לי ששמעתי את הקריאות של הפעמון."

כששרית אומרת שהיא מעריכה את העשייה של הדיירים למדינה במשך השנים, זה מגיע מחיבור עמוק לארץ. היא עצמה נולדה באתיופיה, קיבלה מהוריה את השם מולונש – שפירושו באמהרית שלמות, ועלתה לארץ כשהייתה בת תשע. "הייתי ילדה מפונקת, כמעט לא יצאתי לעבוד בשדות עם אימא ואבא. בבית עזרתי לטפל באחיי הקטנים. חיינו באזור שהרוב בו היה נוצרים, כינו אותנו 'בית ישראל'. בגלל שהיינו מיעוט יהודי, היינו צריכים לשתוק אם לקחו לנו, למשל, אדמות, כי לא היה מי שיעזור לנו. הקפדנו לקיים את מנהגי היהדות, אבל הצנענו אותם. ידענו שיש תוכנית להעלות אותנו ארצה, וכשחיילים ישראלים הגיעו באישון לילה במדי הסוואה כדי להעביר אותנו לאדיס אבבה, אבא שלי הוציא כסף ששמר בקירות, כדי לשחד את מי שצריך במעברי הגבול, ויצאנו בדממה. אפילו הכלבים לא נבחו. אדיס אבבה הייתה העיר הראשונה שראיתי בחיי, מקום בלי דשא ובלי פרות. האחים של אבא, שכבר חיו בישראל, שלחו לנו כסף, שכרנו דירה והמתנו בה שנה עד שעלינו לארץ. אימא שלי התמודדה עם אסטמה חריפה בעיר. זה לא היה פשוט."

איך הייתה הקליטה בישראל?

"התחנה הראשונה הייתה בית מלון בנהריה. ביום הראשון, כשהזמינו אותנו לחדר האוכל, הייתה שם ארוחת בוקר ישראלית. לא הבנו למה צריך לאכול בבוקר, ולמה האוכל קר. אחר כך עברנו לאתר קראוונים לוהט מחום ובלי מזגנים, ומשם להוד השרון. בבית הספר היינו שני ילידי אתיופיה בכיתה של ארבעים תלמידים. הרגשתי גזענות. הילדים בבית הספר התנשאו והתייחסו אליי כאילו אני פחות חשובה. לא הסכמתי שידרכו עליי. עמדתי על שלי גם כשהתגייסתי לצבא, למדתי אז אצל מורה חיילת שהתקשתה לבטא את השם שלי. היא אמרה שהיא אוהבת את השם שרית, ושאלה אם היא יכולה לקרוא לי כך כי אני בישראל עכשיו, ומאז זה השם שלי. היום אני רוצה לחזור לשם המקורי. בתעודת הזהות כבר החזרתי למולונש."

מה המסר שלך כעובדת המחלקה הסיעודית?

"חשוב לי לעודד קרבה ואינטימיות בשביל הדיירים שבמחלקה. אני רואה שבני המשפחה, שבאים לבקר את הוריהם בדיור המוגן, יושבים לפעמים רחוק מהם, מבחינתם זה בעיקר ביקור של הפגנת נוכחות. במקרה כזה שני הצדדים מפסידים, הרי יום אחד אתם תתגעגעו לחיבוק שלהם, ומגע חשוב בכל שלב בחיים. חבקו, תנו יד, שימו מסכה על הפה והאף ותתקרבו. תנו להורה להרגיש שאתם פה. קרבה אמיתית זה חשוב מאוד."

את צריכה להיות תמיד בנתינה בעבודה. איך את מרגישה עם זה?

"בתקופה שאני עובדת פה עברתי לא מעט דברים קשים: גירושים ואחר כך עיקולים בבנק בגלל הגירושים. אבל לפני שאני נכנסת לכאן בבוקר, אני הופכת למישהי אחרת. המנכ"ל אמר לי פעם: 'איך את עושה את זה? עם כל מה שיש לך את תמיד מחייכת.' המקצועיות שלי היא מעל העניינים האישיים, את זה למדתי מההורים שלי. הם בני שבעים ונראים צעירים לגילם בזכות האופטימיות. ההורים שלי הביאו לעולם תשעה ילדים, עברו התנכלויות מנוצרים באתיופיה, התמודדו עם קשיי קליטה, שכלו בן אחד פה בישראל בתאונת אופנוע ולא נשברו. כשקשה לי אני מדברת עם אימא שלי ומקבלת פרופורציות. החיים קצרים ולא צפויים, עדיף לשמוח גם במצבים קשים. לא לכולם במחלקה קל להתעורר עם חיוך בבוקר, אבל אם יודעים להיעזר ולהיתמך, אפשר לקבל הרבה מהסביבה."

את מקסימה אמיתית, האם דיירים ניסו לשדך לך בן זוג חדש אחרי הגירושים?

"היה בן של דייר שהציע לי לשתות איתו קפה. אמרתי לו שהרומן שלי הוא עם אבא שלו, וכאן זה נעצר, אז הוא אמר שהוא מקנא באבא שלו."