חייגו: 6120*

הדיור המוגן כחגורת בטיחות / בתיה פולניקוב, הבית בראשון לציון

התלבטתי: לכתוב או לא לכתוב?
מדוע לא? – כי זה אישי מאוד, כי בדרך כלל כותבים בעניינים שבחדווה, כי הכאב טרי ואולי אחרוג מגבולות האפשרי לשיתוף בפרהסיה, ועוד ועוד נימוקים ל"מדוע לא".

מדוע כן? – כי הדברים הינם ממהות חיינו ובאים לידי השתקפות חובקת לגביי דווקא כאן, בימים אלו, בבית "עד 120" בראשון לציון.

לכאן הגענו לפני כשנה וחצי, ביזמתו של בעלי אליהו ז"ל, שנלקח לעולמו לפני זמן קצר. הפצע חשוף, ואולי דווקא בשל כך אני מוצאת אומץ לכתוב ללא מסננות של התכנסות פנימה.

אלי שלי הציע שנעבור לדיור מוגן – וזה נשמע אז – לפני כשלוש שנים – כרעיון הזוי בעיניי ובעיני הסובבים אותנו. אולי גם בשל גילנו, שהוא למטה מן הממוצע המקובל במקומות "מוגנים". הנימוק המרכזי שלו היה "זה יעניק לנו ביטחון" – ולא הבנתי במה הוא שח. היו תהיות והתלבטויות, והחלטות. ונסיגות, והתקדמות – ובסופו של דבר הגענו. לאחר שלושה-ארבעה ימים, כשהדירה הייתה מסודרת, התחילה החגיגה. זמן נטו לעשות כל מה שרק אהבנו.

לא עוד עניינים של מסים וועד בית; לא עוד המתנה לתורים בבדיקות בקופ"ח וקריאות לחשמלאי ונזילה בחדר המדרגות; לא עוד אי שקט מול עוברי אורח שונים ומשונים בחדר המדרגות. החיים נראו לנו אכן כגיל זהב. זמן לעוד ספרים, עוד הצגות, עוד תערוכות, עוד חברים – ביתר קלילות בתחום האירוח. ממש נפלא. זמן לעוד חוגים מן המוכן בבית והרהורים בנוסח "חבל שלא עשינו זאת קודם".

את המשמעות של דיור מוגן התחלתי לחוש לעומקו לפני מספר חודשים, ברגע שבעלי חלה. פתאום חוויתי מהי עזרה מיידית עם הגעתו של הרופא בדחיפות, כשלצדו האחיות והציוד הנלווה; נפעמנו מן ההתעניינות ברוח משפחתית קרובה, כאשר הגיעו לבקרו בבית החולים אנשים מצוות המקום, כשהם מביאים אווירה של חיוכים ועידוד; את תשומת הלב חשתי, כששבתי לעת ערב ונתקבלתי בדלפק הקבלה במאור פנים ובהתעניינות לשלומי ולשלומו של בעלי; את הפינוק הרגשתי, כשמצאתי במקרר מגשית אוכל שהובאה לי מן המסעדה; סייעה מאוד העובדה שאת טופסי 17 ועוד אישורים למיניהם מצאתי מוכנים בתיבת הדואר, לאחר טיפול מסור של משרד המרפאה; התעודדתי מקבלת הפנים של הדיירים בלובי שהציעו כל עזרה שתידרש; כשסייעו לי לשאת את שקית הקניות מן המינימרקט שבמקום, והפצירו שאבקש כל עזרה שתעלה בדעתי; את הדאגה לבריאותי הזכירו לי צלצולי טלפון מחדר האחיות, שהבהירו וחזרו והדגישו, שעליי לדאוג גם לעצמי.

בתחושת ביטחון הבחנתי בעיניו של בעלי, כשפניתי לשוב הביתה בסיומו של יום. הוא הביע שביעות רצון מן העובדה, שאני שבה אל אווירה תומכת ואל סביבה בטוחה. את חוויית האזעקות עברתי באותם ימים יחד עם שכנותיי במרחב המוגן בשעות לילה מאוחרות או השכם בבוקר. התגלתה שם תמיכה קבוצתית מובהקת ומרגשת, כשהיותר זריזות שבינינו תמכו בהולכות לאט… הובהר שאני לא לבד, וגם הכריזה של אנשי הביטחון שידרה סוג של הגנה.

ימי האשפוז של בעלי הלכו ונמשכו, והתמיכה כאן לא פגה, להיפך – הלכה וגברה. נציגי הצוות המשיכו להגיע לביקורים בבית החולים, זכיתי להתעניינות אישית מצד העובדות הסוציאליות, לא היה רגע של מעבר בלובי – בדרך לבית החולים ובחזרה – שבו מישהו לא הושיט יד תומכת.

כשליווינו את אישי ורעי למנוחת עולמים ראיתי מסביבי את אנשי הצוות ועוד רבים מדיירי המקום פוסעים אט-אט על ידי לאורך השבילים. פתאום הרגשתי אותם כחגורת בטיחות, ושוב התעצמה התחושה שלצדי הבית התומך יחד עם משפחתי המסורה. זר הפרחים שהניחו הגביר את דמעותיי. כך אף בימי השבעה. בכל לחיצת יד הולכת וגוברת תחושת השייכות וההבנה המקרבת. רבים כאן התנסו, לצערנו,  בפרידה כואבת מבן זוג, וההבנה הזורמת מתוך המבטים וניסיון החיים שלהם אינם מוטלים בספק. האתגר להתגבר מגיע בין היתר גם מן הדוגמאות האצילות שמסביב. אני מלאת הערכה לכולם.
עמוק פנימה אני מרגישה מהי הגנה אנושית אמיתית. בלבי אני מודה לאלי ז"ל על ראיית המציאות המפוכחת והנכונה ועל דאגתו הנבונה לקראת הימים שבאו.

לייעוץ ראשוני ופרטים