חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

הבחירה להתגבר
לעשות למען האחר

סיפורה של מריומה, מייסדת ומנהלת בית השנטי

מריומה (מרים קליין) נולדה ב-1964 בארה"ב לאם ישראלית ולאב אמריקאי. כשמלאו לה שנתיים החליטו הוריה לחזור לישראל, אך זמן קצר אחר כך בחר אביה לחזור לארה"ב, שם התחתן בשנית. כשהייתה בת שלוש-עשרה שבה עם אימה לבוסטון, היא חשבה שזו תהיה הזדמנות לחדש עם אביה את הקשרים, אך חוותה נטישה נוספת כשאביה סירב להיפגש עימה, בתו היחידה. נפגשנו לשיחה על דרכה המיוחדת, הכאב, ההתגברות ושיטת הטיפול שבעזרתה סייעה לעשרות אלפי נערים ונערות בישראל.

איך הרגשת כשהגעת לביתו של אביך והוא סירב להיפגש איתך?

"כשחזרנו לבוסטון נסעתי בסאבווי לבדי לבניין שבו התגורר אבי. השומר התקשר אליו באינטרקום כדי לקבל אישור. לפני שעליתי לדירתו שמעתי את אבי אומר, 'אל תיתן לה לעלות.' השומר הנבוך לא ידע איך לומר לי שאני לא רצויה, אבל אני שמעתי והבנתי, קשה לתאר במילים את ההרגשה,  זה היה רגע של מוות."

איך הייתה מערכת היחסים שלך עם אימך?

"אימי הייתה תמיד מנותקת רגשית. כשהגענו לארה"ב היא התמודדה עם חבלי קליטה בארץ זרה ועם הצורך להתפרנס, היא מעולם לא הגנה עליי או אפשרה לי להניח את הראש ולקוות שהכול יהיה בסדר, כפי שמצופה מהורים. הרגשתי שאני לא שייכת לאף אחד, שאני לבד בעולם."

ואז התחילה ההידרדרות?

"ההידרדרות לא התרחשה ביום בהיר אחד, זה היה תהליך. התחברתי לאנשים שנמצאים במצב רגשי דומה לשלי, הם לא היו האנשים הנכונים לי כי התנסיתי בדברים שהזיקו לי: בכל סוגי הסמים, האלכוהול, סקס, גם התמכרתי לאוכל. גרתי כהומלסית בפארקים ומתחת לגשרים, כשאני מכוסה בקרטונים ובעיתונים, ישנתי גם אצל חברים ולעיתים שבתי הביתה, הייתי ילדה עם הרבה הרס ושנאה עצמית."

 היה שלב שעצרת ואמרת, זה הקו האדום שלי?

"זה לא היה קו אדום, זה היה תהליך של בחירה, לקום ולהגיד לעצמי, 'עד כאן אני לא מוכנה יותר.'"

מארה"ב חזרת לישראל הישר לפנימייה דתית. תוכלי לספר על המעבר הקיצוני הזה?

"כשאימא שלי הבינה שהיא לא מצליחה להשתלט עליי, היא החליטה להחזיר אותי לישראל. בחרתי להיות בפנימייה דתית 'אמנה' שבכפר סבא, אבל שהיתי שם רק שלושה חודשים. בעקבות מפגש עם חברה שהכרתי בבוסטון ושהייתה אף היא בפנימייה, נסענו לסיני וגרנו שם עד הפינוי."

אך גם כאן לא תמו תלאותיה של מריומה. בגיל שבע-עשרה היא חוותה אונס קשה ואכזרי לאחר שעלתה לטרמפ עם נהג מונית. במקום להביא אותה לביתה, הנהג וחברו לקחו אותה לחוף הים בבת ים ושם אנסו אותה באכזריות.

מה קרה שם?

"זה היה נורא, הספקתי להתרחץ כי רציתי להתנקות מהזוועה הזו ששום מקלחת לא תנקה. התקשרתי לחברה טובה, סיפרתי לה מה עברתי וציפיתי שתבוא מייד. היא לא הגיעה, ואני הייתי בשוק מתשובתה, אני הייתי מגיעה לעזור, גם אם הייתי בקצה השני של העולם. תעצומות הנפש והחוסן שפיתחתי מנעו ממני להידרדר."

בגיל שמונה-עשרה היא מתגייסת לצבא, ובגיל תשע-עשרה וחצי היא מכירה את בעלה ואבי שלושת בנותיה, ויחד הם מתחילים את הפרויקט שלימים נקרא בית השנטי.

איך הכול התחיל?

"בשנת 1984, כשהייתי בת עשרים, פתחתי את ביתי הפרטי כל שישי בערב לנערים ולנערות שהגיעו לתל אביב ולא היה להם איפה לעשות את השבת. השמועה על מקום שמחלק אוכל בחינם וקורת גג לכל נער או נערה באשר הם התפשטה, זו הייתה ההתחלה."

מה הביא אותך לבחור בשם בית השנטי?

"יום אחד הגיעה אלינו בחורה ששהתה במקום ואמרה שהרגישה פה בשנטי, שאלנו אותה מה זה שנטי וכשענתה שלווה, אחד הנערים ששמע את דבריה כתב על הקיר: ברוכים הבאים לבית השנטי. ככה זה התחיל. בתקופה שבה בית השנטי הוקם לא היו מסגרות מתאימות לנוער רחוב, והבית התמלא בבני נוער שרצו מקום להניח את הראש ולאכול בו. ההתחלה הייתה מורכבת, בלי אמצעים להאכיל כל כך הרבה אנשים. אספתי שאריות מזון משוק הכרמל, ביקשתי תרומות מאנשים ומגופים כדי שאוכל לעזור לילדים האלה, שראיתי בהם את עצמי."

 

מתי הבנת שזה ייעודך בחיים?

"כשהגיעה נערה מהרחוב שנאנסה באכזריות. היא הייתה גמורה, ותוך כדי שיחה סיפרתי לה על האונס שעברתי. באותו רגע הרגשתי שהיא עוזרת לי כמו שאני עוזרת לה, שאני יכולה לחלוק את הכאב ולרפא את עצמי באמצעות עזרה לאחרים. מהיום שבית השנטי הוקם, במשך שלושים ושש שנים, עברו בו יותר משישים אלף בני נוער בני ארבע-עשרה עד עשרים ואחת. חלקם הגיעו לכמה שעות או ימים, וחלקם היו ילדים שהוריהם לא רצו אותם והם עברו לגור כאן, כמו בית יתומים לילדים שהוריהם חיים, הם קיבלו את האפשרות לשקם את חייהם עד שהם עמדו בזכות עצמם, בלי הבדל דת, לאום או מין. ישנם ביניהם כאלה המשתייכים לעשירון העליון והאחרים לתחתון."

לימים הועתק בית השנטי לבניין יפה בנווה צדק ומשם עבר ליפו. לפני כמה שנים התווסף גם כפר הנוער בית השנטי במדבר, הנמצא על כביש 40. המקום מרהיב ביופיו, הוא נבנה בבנייה ירוקה אך יותר מכול – דרך הניהול והחזון מרגשים וחודרים לנשמה.

את מי את לא מוכנה לקבל?

"נערים שפגעו מינית, נערים ונערות עם מחלות פסיכיאטריות קיצוניות, כמו אנורקסיה, בולמיה,  נערות ונערים שעוסקים בזנות פעילה ועבריינים קשים."

איך גידלת את בנותייך בבית שכל הזמן היו בו עשרות נערים ונערות?

"זו הייתה מציאות חייהן של שלוש בנותיי מהיום שהן נולדו, בעבורן זה היה בית רגיל ונורמלי. לשמחתי, הן בריאות בנפשן ומאוד מיוחדות. אני יודעת שהן יכלו לגדול אחרת ולהיות כמו הנערים והנערות של בתי השנטי. גידלתי אותן רוב הזמן לבד מכיוון שעזבתי את אביהן כשהן היו קטנות, כשאתה מגדל לבד יש פחות רעשים. אין לי ספק שעשיתי טעויות, אבל כשאני רואה אותן, בנות עם אינטליגנציה רגשית ויכולת הכלה נדירה, אני רואה שהצלחתי לעשות את האיזון הנכון."

ומה החזון להמשך?

"להפיץ את השיטה שעליה מושתת בית השנטי, להקים עוד מקום בירושלים ובית קטן בצפון."

האם הבנות שלך תמשכנה את מפעל חייך?

"נכון להיום שתיים מבנותיי ובני המאומץ עובדים בבית השנטי, אך אין זה אומר שיישארו שם תמיד, כל יום זו בחירה מחדש. מבחינתי, גם מישהו זר יוכל לנהל את מפעל החיים הזה. בשנים האחרונות למדתי שככל שאתה משחרר אתה לומד לסמוך, ויש לי את היכולת לשחרר."

מאז אותה פגישה טראומטית שלא התקיימה, האם היית בקשר עם אביך?

"אנחנו לא בקשר. במשך השנים ניסיתי כמה פעמים להגיע אליו, הוא גם ביקר כאן פעם אחת."

למה רציתי להיפגש עם מי שפגע בך כל כך?

"כנראה שכל ילד שננטש רוצה להבין למה ויתרו עליו. רציתי להכיר אותו, לא שיחררתי אותו עד שהבנתי שהוא לא מעוניין ושזה קשור אליו ולא אליי. זה מצחיק, אני מודה לאלוהים שבגלל ההורים האלה הקמתי את בתי השנטי."

וזוגיות, חיים אישיים?

"היו לי שתי מערכות יחסים שלמדתי מהן הרבה."

מה את אוהבת לעשות כשאת לא מריומה מבית השנטי?

"היום, בעידן הקורונה, לנשום, לטייל, לראות את הרקמה האנושית שהעולם יצר בטבע, לשמוע מוסיקה, לקרוא ולצחוק."

מה החלומות שלך?

"לראות דברים חדשים עד היום שאלך מפה, ובנקודה הזו אני נותנת לאלוהים להפתיע אותי."

­­­­­­­­­­­­­­דרך בית השנטי – שיטת הטיפול

מריומה קליין שנטי התחילה את מסעה הטיפולי עם בני נוער בשנת 1984, כשהייתה בת עשרים. היא מנהלת את שני הבתים שהקימה לנוער בסיכון ובסכנת חיים. שיטת הטיפול של מריומה מוכרת ומוערכת בישראל, כמו גם ברחבי העולם. לדבריה, "כאשר התשוקה לחיים מתעוררת לבסוף, ויחד איתה ההחלטה להילחם ולבחור בחיים, לבחור בהווה ובעתיד, אין דבר דומה לזה. זה דומה להרגשת ההשתאות מול כוח טבע מתפרץ, מול מעשה אלוהי של בריאה. הפנים שהיו כבויות, נדלקות ומאירות, החיוך קורן, הגוף מזדקף מבפנים ומבחוץ, אנחנו צועדים צעד לעבר המטרות והבחירות שלנו, ומסע ההישרדות הקשוח והמפרך שנולדנו אליו משתנה למסע של מגלי עולם, מסע של קסם ותשוקה" (מתוך הספר דרך בית השנטי).

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים