דברים בגלאי
בגיל שבעים עיניו של העיתונאי, הסופר והעורך המיתולוגי של 'פנאי פלוס', יגאל גלאי, עדיין בורקות. הוא נולד בשיכון ג שבבאר שבע, והתחיל לכתוב בגיל תשע ב'דבר לילדים'. "נולדתי עם עט ביד," הוא אומר ומחייך.
"באתי מהפרובינציה, מבאר שבע, אבל הרגשתי שאני יכול יותר מהתל אביבים. מעולם לא היו לי רגשי נחיתות, אני לא מכיר את המושג הזה. תמיד חשבתי על התל אביבים שבכיתה שלהם יש את 'הבנים של'.לנו לא היה את הדבר הזה, 'הבן של', היו את הבנים של אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש. מקטנות הרגשתי מאוד מיוחד, ושלעולם יש הרבה מה להציע לי," כך בווידוי מקסים וצנוע, בעיניים בורקות, אני זוכה לראשונה לראיין את יגאל גלאי, בן השבעים, עיתונאי, סופר והעורך המיתולוגי של 'פנאי פלוס', מי שהעמיד דורות של עיתונאים, ושמוחו הקודח אחראי על שלל המצאות בעולם התקשורת, כדוגמת האקזמפלר 'פנאי פלוס' וטקס 'מסך הזהב' הנוצץ, המקבילה הישראלית לטקס האמי האמריקאי.
כעת, לעת פנסיה, הוא יושב מולי במלוא הדרו, בביתו שבשיכון ל, מביט אחורה בנחת ומעיד: "אני תוצר של עולם שנכחד ואני לא מתגעגע." גלאי נשוי לצוקי זה ארבעים שנה, ולהם שלוש בנות, תות, רופאת ילדים, כרמל ועדן, שתיהן הייטקיסטיות, ושישה נכדים.
הוא נולד בשיכון ג שבבאר שבע, לאימא פני, עקרת בית, חלבית, ולאבא ישראל, סלוניקאי, רס"ר ואיש קבע. יש לו שני אחים ושתי אחיות תאומות. "נולדתי עם עט ביד," הוא אומר ומחייך, "התחלתי לכתוב בגיל תשע ב'דבר לילדים'. אבא שלי היה איש ספר, ואם לא היו טרדות הפרנסה, ואילו היה בן דור אחר, היה בוודאי מושך בקולמוס. התחלתי לכתוב כי קנאתי באחי אברהם. הכתיבה הייתה בשבילי חיבור לעולם הגדול. היינו מבאר שבע, וכל חיי עד לצבא עברו בה."
מאז ומתמיד נחשב גלאי כאיש החושב מחוץ לקופסה. "בגיל ארבע־עשרה התקבלתי להיות כתב נוער 'במעריב לנוער'. הייתי כתב במשך ארבע שנים והרגשתי שאני מביא לידי ביטוי את מה שמתרחש בעיר, כרפורטר ממש. צריך להבין את פני הדברים, היה מדור של שני עמודים שנקרא 'ניב עלומים', לשם שיגרו כתבי הנוער שירים וסיפורים קצרים. עיקר עבודתי הייתה כתבות מהשטח, למשל, כתבה על רהט, הכפר הבדואי הראשון, רהט הייתה אז מאהל קטן ועיר בחיתוליה. גם על החפירות הארכיאולוגיות בתל שבע כתבתי. לכתבות היזומות האלה לקחתי איתי את אבא של חבר שלי שיצלם, עלי פוביצר."
גלאי הצעיר סיים את תיכון עירוני ג, ובצבא, כמו כל החבר'ה הערכיים, עבר טירונות בצנחנים, נח"ל וקורס מ"כים. "הייתי מ"כ בנח"ל," הוא נזכר, "אבל קארמת הכתיבה לא עזבה אותי, אז קראו לי לשלושה חודשים כדי למלא את מקומו של אחד הכתבים בירחון 'במחנה נח"ל'. המערכת הייתה בתל אביב. זה היה דבר גדול. ידעתי שזה יהיה כבר עד סוף השירות. כתבתי שם מדור רכילות 'אוזן נחלאית שמעה ש…' וכולם קראו את זה."
לצד הקלילות השובבית תפס גלאי מקום של כבוד כסופר, ולפני גיל עשרים ואחת שנים לא הגיע לירח, אך פרסם את רב המכר הראשון שלו 'התרבעות'. אחר כך, במשך עשור, התפרסמו ספריו – 'סתיו 1969 היה גשום', 'דברים בגליה', 'בגד גוף' ו-'מים ביד'. הייתי סופר נחשב, והספרים נמכרו היטב. חזרתי כעת לכתיבה ספרותית."
האם אתה מרגיש החמצה שלא מימשת את הסופר שבך?
"אני מרגיש דבר אחד פשוט מאוד, שאני בר מזל. מתוך אלפי עיתונאים בישראל הצלחתי לבלוט ולהוציא עיתון חדש, שכולו המצאה שלי. חוללתי מהפכה בעולם העיתונות. בין השנים 1995-1984 הייתי סגנו של עורך 'לאישה', צבי אלגת, והיה ברור ש'לאישה' זו הדרך שלי, אבל אז הגיע 'פנאי פלוס', שיצרתי תוך כדי עבודתי כעוזר עורך. 'ידיעות אחרונות' החליטו ש'פנאי פלוס' יהיה מוסף ב'לאישה', אף אחד לא יודע את זה. אמרו לי שאין כסף לעיתון, למעשה הקמתי את העיתון הזה מכלום. היינו שלושה עורכים. ב-1989 'פנאי פלוס' היה כבר בחוץ. תמיד אמרתי שלא אכפת לי מה אומרים על העיתון, אלא מה חושבים עליו. הואיל ועוד לא הייתה טלוויזיה, לא ערוץ מסחרי ולא ערוץ 2, העיתון הקדים את תקופתו. לימים הוא היה מדריך הטלוויזיה הגדול ביותר. ידעתי בוודאות שכשהטלוויזיה תגיע אנחנו כבר נהיה שם, וכך היה."
גלאי הוא איש של אנשים, ויותר מכך, הוא מחבב בעיקר את האנשים של היום־יום. בחייו עוטפים אותו חברים מהשמנה והסלתה של מדינת ישראל, אמנון אברמוביץ', נחמיה שטרסלר, שמואל פרנקל, עו"ד יעקב כץ וצבי חפץ, הם רק חלק מחבריו הטובים, אבל כל מהותו והשקפת עולמו נשאבו מהפרובינציה ההיא שמלווה אותו כל חייו.
"המקום שממנו הגעתי השפיע מאלף ועד תו על כל ישותי העיתונאית, הבנויה על מגע יום־יומי עם הציבור בישראל. גם כשאני מסתובב במקומות עם קהל מיוחד ואנין, אני קשוב לרחשי ליבו של הציבור."
אין בו בגלאי שמץ של ארוגנטיות, יש בו רגישות עצומה לחלשים. ואם יורשה לי להעיד – חמלה, ענייניות וצניעות יתארוהו טוב מכול. התכונות הללו שימשו אותו כאחד מקברניטי העיתונות בארץ.
"ישראל הייתה מדינה אליטיסטית, ו'פנאי פלוס' הגיע והעמיד את הבידור על מקומו. עד אז הבידור לא היה נחשב בישראל. ראיתי לנגד עיניי את השיכונים שבראשון לציון, בנס ציונה, בגבעתיים, במגדל העמק, בנתיבות. אלוהים אדירים, אמרתי לעצמי, יש שם אלפי משפחות, איפה הן באות לידי ביטוי? החלום שלי היה לעשות עיתון כמו 'פנאי פלוס', עיתון שישים את הבידור במרכז וידבר להמונים. זו לא מילה גסה בעיניי."
וכפי שעל הקומדיה אומרים שיש להיעשות ברצינות הגמורה ביותר, גלאי ממשיך ואומר: "התייחסתי לזה בשיא הרצינות. 'מסך הזהב' נולד מהמחשבה הזו של מה אנשים חושבים, אז ערכתי תחרות עם שאלונים. המפעל הזה כולו היה מבוסס על בני אדם. לא הייתה ועדה מקצועית או אקדמית, וזה שיגע את אנשי הטלוויזיה. לא נתתי לאף אחד לדרוך שם. זה היה מבוסס על הקוראים של 'פנאי פלוס'. הם בחרו בתוך העיתון על פי הקטגוריות ותעודת הזהות, ויכלו להצביע פעם אחת. שמרנו על כללי זהב. אני חסיד גדול של דעת הקהל האמיתית, לא המזויפת, כפי שיש היום ברשתות החברתיות, שהולידו את תרבות הפייק."
בתקופתך גם ניתנה לגיטימציה ראשונה כמעט למוזיקה המזרחית, שנחשבה עד אז לטאבו
"המוזיקה המזרחית, ויעיד על כך חגי אוזן, קיבלה במה ב'פנאי פלוס', לא בשום מקום אחר. השער הראשון עם אייל גולן עשה שמות. היה גם מדור מיוחד להומואים ועיתון גדול לילדים קטנים שנקרא 'פלוסי'. ב-2003 כשנינט טייב, הזוכה ב'כוכב נולד,' זכתה לתמונה בעמוד הראשי של 'הארץ', ידעתי שבא הסוף ל'פנאי פלוס', בדיוק כמו שקרה עם 'אנשים' ועיתונות הספורט. חשבתי שהעיתון האחרון שיישאר יהיה 'ידיעות אחרונות', היום אני כבר לא בטוח. אף אחד לא יופתע אם אומר שבעוד עשר שנים לא יהיו עיתונים כפי שאנחנו עדיין מכירים היום, ואף אחד לא ייהנה מחווית הדפדוף." ברגע נדיר של נוסטלגיה הוא מעז לומר: "אני יודע שעשיתי את מה שחלמתי עליו, ואני מרגיש טוב עם העובדה הזאת."
ואיך נוצר הקשר עם אריק שרון?
"נתקלתי באריק שרון ב'אולימפיה', מסעדה תל אביבית, והפכנו לחברים של ממש, גם המשפחות. פעם בשבוע סיירנו בתל אביב איתו ועם לילי, שהייתה נפלאה. הכרתיו כשהיה באופוזיציה, הוא היה איש מאוד חם ועם הרבה הומור."
זה נכון שכתבת לו את הנאומים כראש ממשלה?
"כן. ידעתי שהוא ראוי להרבה יותר ממה שהיה לו, ועיקר הכוח שלי היה כחבר. זו הייתה חברות אמיתית. בימי חוליו כבר לא ראיתיו. אני ממש מתגעגע אליו."
