חייגו: 6120*
עד 120 מזמינה אותך לצפות בעונה החדשה של הסדרה "עד מאה כעשרים" בהשתתפות דיירים משלושת הבתים בערוץ הוט סניור ובערוץ היוטיוב שלנו ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

גבר תומך

דוד ציפרמן ורעייתו הקימו את חנות הלנז'רי הראשונה בראשון לציון, שנהייתה למוסד מקומי. שיחה עם ג'נטלמן שמבין נשים ותופר חזיות, ומצטיין בכך.

 

הדבר הראשון שתופס את העין כשנכנסים לדירתו הנעימה של דוד ציפרמן, בבית עד 120 שבראשון לציון, הוא הקיר שעליו תלויים תחריטי עץ מרשימים, שדוד גילף בכישרון. ציפרמן בן התשעים ושמונה בריא גוף, מהיר מחשבה, משעשע, ג'נטלמני וסקרן. הגילוף בעץ, כך מתברר, הוא רק אחד מתחומי העניין שלו. הוא חי מספיק שנים כדי לפתח כמה אהבות ותחביבים ולהשקיע בכולם.

 

התמונות שאתה מגלף מרהיבות. מתי גילית שאתה טוב בזה?

"רק כשנכנסתי לכאן. יש פה בבית עד 120 מורה מצוין לגילוף. אנחנו קבוצה של שניים־עשר משתתפים, ואני הכי ותיק. התחלתי לגלף נשים ערומות, וכשגיליתי שקל לי לגלף תמונות אירוטיות, עברתי לגלף חיות ונופים."

 

תמיד ידעת שיש לך כישרון לעבודות יצירה?

"כן, אבא שלי היה כובען ברומניה, ואימא שלי הייתה מעצבת מחוכים, גדלתי לתוך העשייה שלהם. עבדתי עם אבא בעיצוב כובעים, וכשבגרתי נישאתי לבחורה שהייתה מוכשרת בתדמיתנות, בעיצוב ובתפירת חזיות. פתחנו יחד את חנות הלנז'רי הראשונה בראשון, שפעלה שנים רבות, ונהייתה למוסד שהגיעו אליו מכל האזור. שם החנות היה 'כדריה' – שם משפחתה של רעייתי. לימים השכרנו את המקום לרשת ההלבשה התחתונה 'את'."

 

בוא נתחיל מההתחלה

"הגעתי לישראל מרומניה באונייה לאחר ששהיתי שנה במחנה פליטים בקפריסין. בישראל עבדתי על טרקטור. חסכתי כסף והחלטתי להתחתן עם צברית. חיפשתי מישהי שמחוברת לישראל, שלא תהיה לה נשמה מחולקת. לא רציתי יותר מזוודות, רציתי להתמקם. התחתנתי עם צברית חמודה. היא הייתה תופרת חזיות ידועה ואהובה. אמרתי לעצמי, אם כך, נפתח עסק לחזיות שייקרא בשמה."

 

העסק היה מוכר ומצליח, לבני הזוג נולדו שלושה בנים, והחנות פירנסה היטב את הבית. אחרי חמש שנים השגרה הטובה השתבשה, רעייתו של דוד חלתה ונפטרה. כשהוא חוזר לשלב הזה בסיפור חייו, הוא עוצר את השיחה ומסיר את המשקפיים כדי לנגב את הדמעות. ציפרמן מחובר לרגש, והלב הגדול שלו מורגש בכל משפט.

 

התאלמנת וגידלת את הבנים לבד?

"כן, היו לי חמש עובדות בחנות, מהן למדתי לגזור ולתפור, כך שיכולתי לתפור חזייה מהתחלה ועד הסוף. עד היום אני יכול לתפור חזייה טובה, בין גילוף לגילוף כמובן," הוא מחייך חיוך קטן. "כעבור חמש שנים התחתנתי עם אלמנת מלחמת יום הכיפורים. היו לה שני ילדים, שגם אותם גידלתי. היחסים בינינו לא צלחו והתגרשנו אחרי שלושים שנה. אני ביחסים טובים עם הבן והבת שלה, היום הבת וטרינרית והבן מהנדס. גם הבנים שלי גדלו יפה. הבן הבכור, אלי, הוא פרופ' בהרווארד, אוקיינוגרף, הבן האמצעי, עופר, הוא עורך דין בהשכלתו ומנהל חברת היי-טק, וברק, הבן הצעיר, רופא. יש לי תשעה נכדים, שלושה מהם סטודנטים לרפואה, וגם נין אחד."

 

ליום הולדתו השמונים הכינה משפחתו המורחבת יריעה גדולה וממוסגרת, שעליה כתבו בני המשפחה שמונים תודות על כל הדברים שעשה בעבורם, והוא עשה הרבה. גם עם העובד ההודי, שמסייע לדוד אחרי ששבר עצם בירך וגר עימו בבית, נרקמה מערכת יחסים עדינה ומכבדת. ועכשיו נפתחת דלת הדירה ונכנסת עלמה עדינה בת תשעים, פאולינה. "זאת החברה שלי," דוד מציג אותה בנועם, והם יושבים ומחזיקים ידיים. הם ביחד כבר חמש‏־עשרה שנה. "כשמגיעים לגיל שנושק כמעט למאה," הוא אומר, "אפשר להתכבד במהלך החיים בכמה מערכות יחסים ארוכות."

איך הכרתם?

"פה בבית. הגעתי לכאן, והייתי קצת בודד בימים הראשונים. ראיתי אישה נחמדה, והזמנתי אותה לכוס קפה. פאולינה נולדה, כמוני, ברומניה ולמדה רוקחות. היא חיה בנצרת עילית עד שהתאלמנה והגיעה לפה."

 

איך אתם מסתדרים? אתם רבים לפעמים?

"מה פתאום," דוד מתפלא, "מי שרוצה חיים טובים לא רב. ממריבות יוצא מרמור ואנשים נהיים חולים. אם פאולינה אומרת משהו שאני לא מסכים איתו, אני שותה כוס מים. ההורים שלי עבדו כל היום. לא היה להם זמן לריב. אני גם לא איש של מריבות."

 

פאולינה מעידה: "אנחנו יכולים לא להסכים על דברים, אבל לא נריב על זה. דוד הוא מכבד וג'נטלמן. זכיתי בערוב ימיי ליהנות ממערכת יחסים טובה, מכבדת ומלאה בצחוק ובחברות. כל אחד מאיתנו גר בדירה שלו, כך אנחנו שומרים על פרטיות ויחס נכון בין קרבה לריחוק. אני אומנם רוקחת, אבל משתדלת לא להתערב בעניינים הרפואיים שלו. יש לו בן נוירולוג וכלה רופאת משפחה, שעכשיו מתמחה בגריאטריה. הוא עטוף היטב. דוד הוא האדם הכי חשוב בחיי. אנחנו אוכלים ומבלים יחד ונהנים מאוד."

 

נראה שדוד יכול להעביר קורסים בהכלה וביחס מכבד לנשים. הוא מחמיא בעדינות, מעניק רוך ועדין בהליכותיו, וכבונה חזיות, הוא מבין את גוף האישה בצורה מושלמת. "פעם הלכתי לקנות חליפת שלושה חלקים איכותית מצמר, המוכרת שמעה מה אני עושה ואיתגרה אותי. היא אמרה שתמיד מתקשים להתאים לה מידת חזייה כי היא שופעת, ואם אצליח לנחש את המידה שלה, אקבל את החליפה שמדדתי בחינם. היה לה מבנה לא שכיח, מידה שלא יצא לי לעצב, אבל הייתי בטוח בעצמי, הימרתי וצדקתי. מובן שלא הייתי מוכן לקחת בחינם את החליפה."

 

ספר על החיים בשלב הנוכחי בבית עד 021

"ההרגשה שלי כאן טובה. יש תעסוקה מבוקר ועד ערב, והצוות מורכב מאנשים איכותיים וטובי לב. בבוקר הראשון שלי כאן עמדתי מול הראי ואמרתי לעצמי: איזה כיף, אני בבית. כששואלים מה שלומי אני אומר, 'אם יהיה יותר טוב נשתגע. לא נשאר מקום ליותר טוב.' תמיד אמרתי שכשאצא לפנסיה אעבוד בנגרות, אז נערכתי, קניתי כלים ושמרתי אותם במחסן, ובסוף קרה מה שקרה, הגעתי לכאן ומצאתי את הגילוף בעץ. בכל ערב, אחרי ההרצאה, פאולינה ואני נפגשים עם זוג חברים שנשוי שישים וחמש שנה. גם הם חיים יפה ביחד. תענוג לראות."

 

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

רוצים עוד תוכן?

בואו אלינו לסושיאל