ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

געגועים לעולם אחר ולאהבה

סיפורה של שרה חיל

"תמיד תדאגי שיהיו בבית פרחים ותמשיכי לקנות את הבגדים הכי יפים והכי משובחים," זאת הייתה צוואתו הלא כתובה של רומק, בעלה של שרה חיל, דיירת הבית שבראשון לציון, והיא מקפידה לקיימה. כשאני שואלת מדוע דווקא פרחים ובגדים, היא אומרת בערגה, "בכל שישי הביא לי רומק זר פרחים קסום, שביטא את אהבתו אליי. ובאשר לבגדים, הוא רצה שאמשיך להשקיע בעצמי, גם בימים קשים." אומרים יש אהבה בעולם, האין זו אהבה?

 

המפגש עם שרה חיל, אישה אצילית בכל רמ"ח איבריה, נעים לי במיוחד. אנחנו נפגשות בביתה המטופח, כשזר פרחים יפהפה בגוני סגול וורוד ניצב על השולחן, מולנו. השיחה קולחת, היא מלאת הומור ורוויה בגעגועים. שרה מספרת על הילדות והנעורים בפתח תקווה, מקצוע הסיעוד שבחרה וכמובן על רומק, האהבה הגדולה של חייה. שרה נולדה בשנת 1944 בתל אביב. אימה הייתה צברית ואביה, שאותו העריצה, עלה לבדו מליטא, כשכל רכושו מסתכם בתרמיל הקטן שנשא על גבו.

 

ספרי על ילדותך

"גדלתי בפתח תקווה, בדירת שני חדרים של סבא וסבתא, שהייתה בבית קטן בן שתי קומות ומדרגות רעועות. בדירה הקטנה והצפופה הזו גרו סבא וסבתא, אימא ואבא, אחיה הקטן של אמי ואנוכי, אך תמיד היה בו מקום לעוד אנשים. מהמטבח הזעיר הוציאו כיבוד לכל אורח שהגיע לבקר, והיו רבים כאלה. אני זוכרת שבתקופת הצנע לא היה לנו כמעט מה לאכול, אבי נסע לטול כרם כדי לקנות ביצים בעבורי, הוא החביא אותם בכיס מעילו המרופט. זו הייתה תקופת המנדט הבריטי, והחיילים האנגלים נהגו לערוך פשיטות. הם היו מגיעים בזוגות, לבושים במכנסיים תפוחים ובמגפיים מבריקים שהגיעו עד הברך, חמושים במוט. הם חיפשו יהודים שהחביאו מזון ונשק, ואכן החבאנו דברים בבוידעם, אך הם לא מצאו אותם. כשפרצה מלחמת העצמאות כל הגברים גויסו, כך שלבית הגיעה גם דודתי ובתה (בעלה של דודתי, חיים תבורי, היה מפקד בכיר במשטרה ולימים התמנה למפכ"ל). אנחנו, הנשים, נשארנו עם סבא, שהיה מפקד מכבי אש. בחצר הבית נחפרה שוחה, ובזמן ההפגזות הכניסו אותי ואת בת דודתי לסל עשוי מקש, וכולנו הסתתרנו מאחורי השוחה עד יעבור הזעם. כשהמלחמה הסתיימה נשלחתי לגנון, אימי שהייתה כל כך גאה בי הלבישה אותי בבגדים לבנים, הבעיה הייתה שלא הייתי מוכנה לשחק, חששתי שאתלכלך."

 

כשמלאו לשרה חמש המשפחה עברה לגור בפג'ה, שהיה בזמנו כפר ערבי סמוך שננטש. על חורבות הבתים הערביים נבנה שיכון של בתים דו־משפחתיים. השכונה הזו, שגם היא נכללה בפתח תקווה, התמלאה במשפחות צעירות ובילדים. שרה נזכרת באותה תקופה בחיוך: "היה לנו הרבה מאוד חופש, חברים ומשחקים. זה היה עולם קסום, שלצערי לא ישוב. כשחזרנו מבית הספר יצאנו לרחוב, ופשוט שיחקנו ושמחנו, שמחנו ושיחקנו. אחר כך המשפחה התרחבה ואחי נולד, ובהמשך הצטרפה גם אחותי."

 

כיצד חגגת את בת המצווה?

"לא חגגתי. התכוננתי לחגיגת בת המצווה, הכול היה מוכן וערוך, אך חשתי בכאבי בטן בלתי נסבלים, אושפזתי והובהלתי באופן דחוף לחדר הניתוח, שם הוציאו לי את התוספתן. את כל הכיבוד שהוכן לאירוע תרמו הוריי לבית תמחוי, זו הייתה נחמתי. שנה מאוחר יותר שוב תקפו אותי כאבים ושוב אושפזתי בבית חולים, התברר שבניתוח הקודם לא הוציאו את כל התוספתן, והחתיכה הקטנה שנשארה נהפכה לגידול בגודל של אשכולית. לשמחתי התאוששתי מהניתוח, וחיי חזרו למסלולם."

את מתגעגעת לתקופת הילדות והנעורים?

"כשאני נזכרת בעבר הגעגועים מציפים אותי. הייתי ילדה שמחה, מוקפת בחברים ובחברות. מושג החברות והערבות ההדדית היה אמיתי, לא נאמרו מילים מהפה אל החוץ. כולנו חיינו בצנעה ובפשטות, אך היינו עשירים ברגש. זו הייתה תקופה נהדרת."

 

בחרת להיות אחות?

"כשמלאו לי שמונה־עשרה התגייסתי לצבא, כמו כל בני מחזורי. באותה עת היה מחסור חמור בכוח עבודה סיעודי, וכשסיימתי את הטירונות כינסו את כל הבנות, היינו הראשונות שסיימו שתיים־עשרה שנות לימוד ובעלות תעודת בגרות, ושיבצו אותנו ללימודי הסיעוד. סדר היום היה קשוח. התחלנו בשש בבוקר ורחצנו חולים עד השעה עשר, ולאחר חצי שעה של הפסקה למדנו עד שתיים בצוהריים. אחרי הפסקה קצרה שוב חזרנו ללמוד ולעבוד בבית החולים. את המסלול הזה התחילו שלושים וארבע בנות, אבל רק עשר סיימו. מהר מאוד הבנתי שזה לא רק מקצוע לחיים, זה הייעוד שלי. אין מחיר לתחושה שחולה שיום קודם הגיע במצב קשה, למוחרת מחייך כי מצבו השתפר, ולך היה חלק בזה. בתקופה ההיא הכול היה מושתת על יחס מכבד, מהרופא הבכיר ביותר ועד לשוטף הרצפות. זו הייתה עבודה פיזית מאומצת וקשה, לא אחת נתקלנו גם בגילויי אלימות מצד החולים או בני המשפחות, אם כי לא בהיקפים שאנחנו נתקלים בהם היום."

 

האם חווית אלימות?

"כשהייתי בשנה השלישית נשלחתי לאגף הפסיכיאטרי שבתל השומר. הצוות היה בישיבה, ואני נשארתי לבד, הייתי אחראית על שתי מחלקות. כשחילקתי תרופות מטופל דרש לקבל תרופה מסוימת שלא הייתה, ומכעס ותסכול הוא התחיל להכות אותי, למזלי חולה אחר נחלץ לעזרתי. מאז המחלקות היחידות שכף רגלי לא דרכה בהן היו המחלקות הפסיכיאטריות."

 

מדוע עזבת את תל השומר?

"באותה עת עבדתי במחלקה הנוירוכירורגית. ביקשתי חופש של כמה ימים כדי לצאת לירח דבש, אבל האחות הראשית סירבה בכל תוקף, היא החליטה שעליי להסתפק ביום וחצי, כמוה. הייתי מתוסכלת מאוד. עבדתי בחריצות ובמסירות, ואפילו לירח דבש לא יכולתי לצאת. עזבתי בכעס ועברתי לעבוד בקופת חולים. לאחר שהילדים גדלו הייתי שותפה להקמת מחלקת ההתאוששות בוולפסון, עבדתי שם במשך שנים עד שנאלצתי לפרוש בשל מצבי הרפואי."

 

אפרופו, חתונה, תוכלי לספר כיצד הכרת את רומק?

"הייתה לי חברה, כך לפחות חשבתי, בזמן לימודי הסיעוד. יום אחד היא הזמינה אותי למסיבה בביתה. כשחזרתי מבית החולים והתכוננתי לאירוע, היא צלצלה וביטלה את הזמנתה, היא טענה שכל הנוכחים נשואים ולא ארגיש בנוח. התאכזבתי ונעלבתי, אבל לא היה לי מה לעשות. כעבור שעתיים אימה דפקה על דלת ביתנו, היא התנצלה על ההתנהגות של בתה וביקשה שאגיע למסיבה, וכך עשיתי. מכיוון שאהבתי לרקוד נעניתי להצעתו של גבר יפה תואר, שבת הזוג שלו לא רקדה. בשלב מסוים פרשתי לביתי. יום או יומיים לאחר המסיבה התקשר אליי הבחור והזמין אותי לבית קפה. הייתי מזועזעת מהחוצפה שלו ואמרתי בתקיפות שאיני מעוניינת לצאת עם גברים נשואים. הוא לא הבין את דבריי, בדיעבד הבנו שהחברה שביטלה את הזמנתי למסיבה חיפשה תירוץ, ואני לתומי האמנתי שכל אלה שהשתתפו במסיבה היו נשואים. יצאנו כשנה והתחתנו בשנת 1966 בחתונה שמחה, מרובת משתתפים."

 

איך היו חיי הנישואים?

"החיים במחיצתו של רומק היו נפלאים, מושתתים על אהבה, חברות וכבוד הדדי עם אין־סוף מחוות, קטנות כגדולות. הערכתי עמוקות את הילד הזה, שהגיע עם הוריו לאחר תלאות השואה ושוכן במעברה, שלמד לאור מנורת הלוקס וסיים תיכון בהצלחה. אחר כך הוא למד באוניברסיטה ונהיה לעורך דין מצליח. גרנו בקומה השישית בבניין רב־קומות בבת ים והתפרנסנו בכבוד. היינו מאושרים."

 

ספרי על הילדים

"יש לי שני ילדים, הם מקור הגאווה והכוח שלי, מיכל ושמוליק. שניהם אינם נשואים מתוך אידיאולוגיה, מיכל בזוגיות ושמוליק אינדיווידואליסט, שטוען שלעולם הזה אסור להביא ילדים. לשניהם שלל תארים, אני לא מצירה על הבחירות שלהם. בסופו של יום, אימא רוצה שילדיה יהיו מאושרים בחייהם ובהחלטות שלהם."

 

מה גרם לך לבחור בעד 120 שבראשון לציון?

"לצערי הרב, לפני כארבע שנים רומק אהובי הלך לעולמו. אחרי שהתאלמנתי ועברתי לא מעט ניתוחים, החלטתי לעזוב את הבית שגרתי בו במשך ארבעים וארבע שנים ולעבור לדיור מוגן שבראשון לציון. בחרתי בבית עד 120 בהשראת אימי. היו לה שנים טובות ומאושרות בעד 120 שבהוד השרון, כך שבמידה מסוימת אני נחשבת לדור ממשיך."

 

צור קשר
סיור וירטואלי בבתים