חייגו: 6120*

בצל ענקים

ליונה בר-טל יש מסע חיים מרתק כיד ימינו של פרס כבר כמעט שני עשורים. היא זכתה להיות שותפה לעשייה העומדת ברומו של עולם, נגעה באבק כוכבים, נפגשה עם מנהיגים ושועי עולם וחשה מקרוב את הדופק של הפוליטיקה הישראלית. היא מלווה את פרס במסעותיו בארץ וברחבי הגלובוס ומכירים אותה בבית הלבן, בארמון בקינגהאם, בקרמלין, ואיפה לא? אבל בר-טל אינה מתבלבלת ואינה מתייחסת למתנה שקיבלה כמובנת מאליה. בכל יום היא מודה מחדש על ההזדמנות שניתנה לה לחיות חיים בעלי משמעות, בעלי תוכן, ובעיקר היא מודה על האפשרות שיש לה להטביע חותם ולנצל לטובה את המעמד שהגיעה אליו.

היא אישה קטנה, רזה ויפה. מדברת מהר, אבל ברור. חיוכה כובש וצחוקה מתגלגל. היא מלאת חיים ואנרגיות, חזקה ואסרטיבית. בר-טל נשואה לדודי, אם לשלושה וסבתא גאה לשניים. גילהּ עבר את שישים, אבל היא אינה עוצרת לרגע. “נדבקתי בחיידק העשייה. אסור לבזבז זמן, כי אין לנו זמן לבזבז. אנחנו כאן לתקופה מוגבלת וכל יום שעובר
אינו חוזר.”
את פעילותה הציבורית החלה בר-טל בלשכתו של יצחק רבין בתקופה שקדמה לחתימה על הסכם השלום עם ירדן.
“הייתה זו תקופה טובה. במדינה שררה איפוריה, ראשי מדינות עלו אלינו לרגל, הורדנו והעלינו דגלים ללא הרף.
הייתי ממש ליד האוהל המוזהב אי שם בערבה כשרבין, פרס וחוסיין חתמו על ההסכם. קשה לתאר את ההתרגשות העצומה מהאירוע ההיסטורי הזה בתולדות המדינה. הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאני שם, לצדם.
בהרצאתי ‘בצל ענקים’ אני מספרת על אפיזודות קטנות מאחורי הקלעים של צמתים ושל נקודות הכרעה כאלו.”
בר-טל שימשה עוזרת למנהל לשכת ראש הממשלה והייתה אחראית בין היתר לתכתובות של רבין. “היה זה כבוד גדול ואחריות עצומה”, אומרת בר-טל. היא נהנתה מכל רגע בלשכתו והעתיד נראה ורוד, אלא שאז הגיע היום ההוא בכיכר ששינה את חיינו לנצח. בר-טל הייתה שם וזוכרת את היום ההוא כטראומה הגדולה של חייה. על אף הקושי, הכאב וההלם התייצבה ביום שלמחרת בלשכה, כי את העבודה הזו אי אפשר להפסיק. כשפרס התמנה בתור ממלא מקום, הוא ביקש ממנה להישאר ומאז היא אתו.

מהו שמעון פרס בשבילך?
“אני מסתכלת באיש מלמטה למעלה ולא מכיוון שאני נמוכה. האיש ענק, פשוט ענק. מנהיג, מורה, מודל. להיות במחיצת אדם שכזה גורם לך לרצות להשתפר כל הזמן ולגדול מבחינה רוחנית, מקצועית ואישית, העבודה במחיצתו שינתה את חיי.”
אחרי הבחירות של 1996 המשיכה בר-טל לעבוד עם פרס בתור ראש המטה שלו באופוזיציה. היא המשיכה לצעוד לצדו גם כשהיה השר לשיתוף פעולה אזורי, כשהגיע למשרד החוץ, כשהיה משנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל. יחד עשו את כל הדרך עד משכן הנשיא, שם נעשתה סמנכ”לית בית הנשיא. “השנים הללו היו שנים מבורכות בעשייה ללא הפסקה. כשמדובר בפרס, אין דרך אחרת. בכל משרד שהיה בו, בכל תפקיד שכיהן בו, השאיר את חותמו. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה, סייענו להקים כפרי ילדים, חוות בודדים, עשינו ציונות אמתית בנגב ובגליל. לפעמים נדרש לי רגע לעכל שאני שותפה לעשייה שבעוד שנים ילמדו עליה בבתי הספר כחלק מההיסטוריה של עם ישראל.”
בר-טל מעריצה את פרס. גם אחרי עשרים שנה במחיצתו היא עדיין נפעמת ומוקסמת ממנו בכל פעם מחדש וגם לומדת ממנו כל הזמן. “הוא איש חזון”, היא אומרת, “מהסוג ההולך ואוזל במדינה שלנו. הוא רואה למרחקים, צופה וחוזה. במבחן התוצאה, האיש אינו טועה.”

התוכלי לתת לנו דוגמא?
“לפני שבע־עשרה שנה בערך קרא לי פרס ואמר לי שישראל קטנה דיי בכדי להיות מעצמת תעשייה וקטנה מדיי בכדי להרשות לעצמה לא  היות בחזית הטכנולוגיה. לפני שבע־עשרה שנה הוא דיבר על  נוטכנולוגיה בתור הדבר הבא. אף אחד לא הבין על מה הוא מדבר, אבל הוא ידע. ופרס, כמו פרס, מסמן יעדים ומגיע אליהם. בשם ה’ננו’ החל מסע לגיוס משאבים. נסענו לפדרציות יהודיות ברחבי העולם, עברנו אחת־אחת, גייסנו כספים שפרס העביר לטכניון לאוניברסיטאות למחקר ה’ננו’ ופיתוחו, והיום אנחנו בחזית  טכנולוגיה בתחום – זה  איש, הוא גורם לדברים לקרות.”

מה עומד במרכז העשייה שלכם היום?
“לאחר שבע שנים בלתי נשכחות בבית הנשיא, אנחנו בונים היום את מרכז החדשנות בתוך ‘מרכז פרס לשלום’. אני גאה בפרויקט הזה כאילו היה אחד מילדיי. אני שותפה לשלב התכנון וגיבוש הקונספט ומלווה את הפרויקט מקרוב בכל שלבי הקמתו. אין לתאר את ההתרגשות שלנו סביב הפרויקט הזה.”

מה זה בדיוק מרכז החדשנות?
“לא פחות ולא יותר מאשר חלון הראווה של מדינת ישראל שיציג באמצעיים טכנולוגיים מתקדמים ועוצרי נשימה את השינוי הדרמטי שקרה פה. איך מפיסת אדמה באמצע שומקום קמה מדינה העומדת בחזית הסטארט־אפ העולמי. זו תהיה תערוכת קבע שיהיו בה רובוטים ומסכי ענק שיספרו את סיפורה של הטכנולוגיה הישראלית, טכנולוגיה שמוטמעים בה ערכים של חשיבה מחוץ לקופסה. אנחנו רואים במרכז החדשנות פלטפורמה לדו־ קיום, לתיקון עולם. הזדמנות להציג את פניה היפות של המדינה שלנו.”

מה אימצת לעצמך מהשהות במחיצת פרס?
“למדתי להקשיב. לא לשמוע, להקשיב לאחרים. למדתי שאסור להיות שבויה בקונספציות. למדתי שאם אתה מאמין בדרך, תהיה אמיץ מספיק לשלם את המחיר הנדרש כדי לצעוד בה, גם במחיר הפופולריות שלך. זה שיעור חשוב לחיים. למדתי מפרס לא להתייאש ובעיקר, לא לבזבז זמן על העבר, להסתכל רק קדימה. כשפרס נשאל מה הדבר הגדול ביותר שעשה בחייו, הוא משיב: ‘מה שאעשה מחר’.
זה מרתק לחיות כך. מפרס גם למדתי לחלום ובגדול.”

אז מה החלום של יונה?
להמשיך לעבוד בקנה מידה של עשייה גלובלית. לצדו של פרס קיבלתי את הזדמנות לעשות, לשנות, להשפיע בקנה מידה לאומי. הסיפוק בעשייה שהיא גדולה ממך ממכר. זו הגשמה עצמית במלוא מובן המילה. היופי הוא שכל אדם יכול לבחור לחיות חיים של עשייה ושל הגשמה. לא משנה במה הוא עוסק, כל עוד הוא מעניק מעצמו לטובת הכלל, לטובת משהו שגדול ממנו, ממשפחתו ומסביבתו הקרובה.
אני חיה בהרגשה שאני עושה משהו בשביל העולם, שאשאיר אחריי חותם כלשהו, שאני דוגמה טובה לילדיי ולנכדיי. הנתינה מעניקה משמעות לחיים. אני מרגישה נחוצה והתחושה הזו מעירה אותי מוקדם בבוקר ומחזיקה אותי עד השעות הקטנות של הלילה.”

האם את סבורה שהשתנית בשנותייך בצמרת?
“אני חושבת שכן ולטובה. אני מעריכה כל יום. מבינה עד כמה הזמן יקר ומתמסרת לגמרי לעשייה שלי. הבנתי מה זה לחיות חיים מלאי משמעות וזה משפיע על כל השקפת עולמי. בעשרים השנים האחרונות, לאחר שעמדתי פנים אל פנים מול מלכת אנגליה, נפגשתי ושוחחתי עם קלינטון, אובמה, שפילברג, סולז’ניצין וגארסיה מארקס שעל ספרו ‘מאה שנים של בדידות’ גדלתי, ולאחר שאירחנו אפיפיורים וראשי מדינות וגם כל מיני סלבריטאים מהארץ ומהעולם כמו מדונה ודיקפריו, אחרי שכל המפגשים הללו, שחלקם בוודאי הוא חלומם הרטוב של אנשים רבים, היו מנת חלקי, אני יכולה לומר שבסופו של יום, כולם בני אדם שיש להם חלומות, קשיים, תסכולים, מצבי רוח, כאבים, חולשות וכמיהה לאהבה. אז אם את שואלת אם זה עלה לי לראש, התשובה היא שלא. אני רק מרגישה בת מזל.”

איך מתמודדת משפחתך עם הקריירה התובענית הזו?
“יש לי משפחה תומכת שמוכנה לשלם את המחיר. יותר מכך, אני חושבת שהם גם גאים בעשייה שלי. נכון, לא נעים כשאמא לא בבית בערב שישי, אבל הם רואים את התמונה הגדולה, וזה לא מובן מאליו. בעיקר בעלי, שמצליח להתעלות מעל חוסר הנוחות ומאפשר לי לעוף הכי רחוק שאני יכולה. יותר מכך, כשאני נמצאת עם פרס בחוץ לארץ, בעלי מכונה ‘קשבנו דודי’. הוא דואג לעדכן אותנו בכל ידיעה חשובה ובכל מה שקורה כאן בהיעדרנו, כך שבעצם גם הוא שותף. יש בבית הבנה, פרגון ותמיכה והם לא נותנים לי להרגיש נקיפות מצפון. במובן מסוים אני יודעת שילדיי לומדים באמצעות הדרך שבחרתי להיות
נאמנים לעצמם ולמה שחשוב להם, והם חווים באמצעותי את המושג הגשמה עצמית. זה מסר חינוכי חשוב.”

עד מתי?
“נראה לי שגם אחרי שאמות לא אפסיק.”

לייעוץ ראשוני ופרטים