אל הגיהנום ובחזרה

על רקע הקרנת סדרת הטלוויזיה ‘הרמון’, המספרת את סיפור הכת של גואל רצון, ביקשנו לראיין את אלה גולן, אחת מנשותיו ואם לחמישה מילדיו. בכנות נוגעת ללב היא חושפת, מספרת, משתפת ומעל הכול מתריעה: הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר ליפול למקומות החשוכים ביותר מחייבת את כולנו, הורים, מורים, בני נוער – להיות מודעים וערניים. לשאלה האם זה יכול לקרות לכל אחד עונה גולן באופן שאינו משתמע לשתי פנים: כן. גם לילדים ולנכדים שלכם. תמרור אזהרה אנושי.

אלה גולן

אלה גולן נולדה ב-1981 בקיבוץ יקום למשפחה מהמעמד הבינוני. בגיל שבע-עשרה, כשהייתה תלמידת תיכון, היא הכירה את גואל רצון וחייה קיבלו תפנית משמעותית. “אל גואל הגעתי בשביל חבר טוב שלי. שמענו שהוא יכול לעזור לו להיגמל מהג'וינטים ומהבאנגים. הקסם שלו לא פעל כבר מהפגישה הראשונה, זה הרבה יותר מורכב מכך. בזמן מאוד קצר גילינו שנינו, דרך גואל, את העולם הרוחני כביכול והרגשנו סוג של ‘בום אינטלקטואלי’, כאילו האופקים נפתחים וסודות העולם מתגלים לנו. למעשה הוא יצר אצלנו תפיסה מעוותת על העולם, ששאבה אותנו לדרך מחשבה מאוד קורבנית. לאט-לאט התחלנו להרגיש תלויים בגואל כדי שנהיה בקשר לעולם הרוחני הנעלה. בלי לשים לב נכנסתי עמוק לפיקציה שהוא יצר. חוקרי כתות קוראים לזה ‘הפצצות אהבה’.”

לאחר שעברה תהליך מתמשך של שטיפת מוח, איומים והפחדות, הורחקה אלה גולן ממשפחתה ומחבריה ונהפכה לחלק מהכת של רצון. בשלוש-עשרה השנים הבאות היא חיה בקומונה עם נשותיו וילדיו, בבית שבשכונת התקווה, והתפרנסה בדוחק מעבודות משק בית. הטרור הפסיכולוגי שעברה שעבד אותה יותר ויותר והעצים את הסגידה לגואל רצון. כלפי חוץ הפגינו נשותיו של רצון הערצה כלפיו. רבות מהן קעקעו על זרוען ואף על צווארן את שמו ופניו ואף הכריזו כי ללא רצון אין להן חיים.

ה-11.1.2010 יירשם בתולדותיה של גולן, כמו של שאר חברותיה לכת וילדיהן, כיום השחרור. המשטרה פשטה על הבית וגואל רצון נעצר. ב-14.2.2010 הוגש כתב אישום נגד רצון בבית המשפט המחוזי שבתל-אביב, ובו הואשם בעשרות סעיפים של עבירות מין ובהן אונס, מעשי סדום, בעילה אסורה בהסכמה ומעשים מגונים. עוד הואשם רצון בהחזקת "נשותיו" בתנאי עבדות ובסעיפים נוספים של קבלת דבר במרמה. כתב האישום מנה עשרים ואחת נשים שנפלו קורבן למעשיו. ב-28.10.2014 הורשע רצון בעבירות של פוליגמיה, אונס, בעילה אסורה בהסכמה ובעבירות מין נוספות ונגזרו עליו שלושים שנות מאסר בפועל. היציאה לחופש הייתה עירוב של שיכרון חושים המהול בהלם. היה ברור לאלה גולן שעליה לגייס את כל תעצומות ועוצמות נפשה כדי להתמודד עם אתגרים לא פשוטים, כמו תהליך שיקום עצמי, שיקום הילדים, פרנסה ותכנון העתיד תוך פיצוי על שלוש-עשרה שנים אבודות.

אז מה שלומך היום?

“את תופסת אותי בימים לא קלים. הבת הגדולה שלי (בת שבע-עשרה וחצי) נמצאת במצב רגשי מאוד קשה, יש לה נטיות אובדניות. היא חווה טראומטיזציה משנית עקב ההתמודדות הרגשית עם מה שאבא שלה עשה לבנות הגדולות שלו, שהן למעשה אחיותיה. מאוד קשה לה להבין שאדם, אפילו מאוד קרוב, יכול לגזול ממך את השליטה על המחשבה וההחלטה העצמאית שלך. היא מדברת על הצורך להגן באובססיביות

על התודעה שלה כדי ש‘אף אחד לא יצליח לעולם לשלוט לי על המחשבות כמו שאבא עשה לאנשים שמסביבי.’ הטיפול בה שואב ממני הרבה מאוד זמן ואנרגיות, אבל אני נחושה לעשות כל מה שצריך כדי שבתי תחלים ותשתקם. יש בבית ארבעה ילדים נוספים שזקוקים לי. מעבר לתשומת הלב הרגילה שכל ילד זקוק לה מהורה, אני כל הזמן עם יד על הדופק, מוודאת שאף אחד מהם לא מעורער רגשית בעקבות העבר שלנו. הבנים קטנים, ולכן לא זוכרים הכול (היום הם בני תשע ושניים-עשר), אבל הבנות (היום בנות ארבע-עשרה וחמש-עשרה וחצי) – זה כבר סיפור אחר. הן זוכרות, ואני חייבת לדאוג שלא תגענה למצבה של אחותן. אני צריכה להגן על הילדים, כי הם לא גדלו בצורה נורמטיבית. הייתי צריכה לשנות דפוסים וללמד אותם נורמות חברתיות רגילות. אני מוצאת את עצמי נקרעת בין הילדים לעבודה התובענית שבה אני עובדת כדי לפרנס אותנו בכבוד ומבינה שלפעמים חייבים לקחת פסק זמן ולחשב מסלול מחדש כי בשורה התחתונה אף אחד לא מקבל את מה שהוא צריך. אני לא לגמרי בעבודה ולא לגמרי בבית ומשהו כאן לא עובד.”

סיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה במסגרת התהליך השיקומי שלך. במה את עובדת היום?

“אני רכזת השכלה בפנימייה לנערים בסיכון. אני מאוד אוהבת את העבודה ומרגישה בה סיפוק אדיר. אני יודעת שאני עושה דברים חשובים, אבל כרגע אני לא יכולה להמשיך בה. זו עבודה אינטנסיבית מאוד והחיים שלי לא מאפשרים לי כרגע להתמסר בטוטאליות שכזו. אז כל נושא הפרנסה נמצא בסימן שאלה גדול מבחינתי, ואין ספק שזה מקור לחץ לא קטן. אני כל הזמן בסוג של דאגה בלתי פוסקת.”

המגורים בקיבוץ לא מקלים על הפרנסה?

“יקום הוא קיבוץ מופרט. אין תמיכה כלכלית. אני שם בעיקר בגלל ההורים והחברים. הייתי צריכה את המעטפת התומכת שלהם כשיצאנו מהבית שבשכונת התקווה, והיה חשוב לי מאוד לחבר את הילדים שלי, שנפערה להם תהום נוראית כשנתלשו מהבית שבו גדלו, לשורשים שלי, אבל כלכלית אני צריכה לפרנס. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי.”

בואי נדבר עליך. את מרגישה שהשתקמת?

“אני מרגישה שהצלחתי לנרמל את עצמי ואת החיים שלי. ככל שהזמן עובר ואני עוברת תהליכים, אני מנקה יותר ויותר פינות שעדיין נגועות בנפשי. הצלחתי להבין מה זו מערכת יחסים בריאה, לא רק במישור הזוגי אלא גם בין אנשים.”

תני לי דוגמה

“חיינו שם במציאות מדומה. הייתי צריכה ללמוד מה זו הורות בריאה. ללמוד התנהגויות שאינן מונעות מפחד וממרות, ללמוד להסתכל אחרת על אנשים כוחניים ולא לתת לזה להשפיע עליי כפי שהיה בעבר. תהליך השיקום יימשך כל החיים, ובכל פעם אני רושמת הישג נוסף, שחרור חדש, הצלחה נוספת.”

כמו למשל הזוגיות שיש לך כבר שש שנים?

“כן. זו אחת הדוגמאות. להצליח לבנות מערכת יחסים נורמלית. בעבורי ובעבור הילדים זו חוויה מתקנת. הייתי צריכה ללמוד הכול מהתחלה. אפילו לריב לא ידעתי…"

פחדת מאינטימיות חדשה?

"לא רק שלא פחדתי, היה לי צורך בקרבה ובאהבה. בעיקר כשהבנתי שלא ממש חוויתי אהבה. הילדים שיוועו למישהו, לאבא. פחדתי מאוד שהם ירצו את גואל. ידעתי שאסור לי להשמיץ אותו, ועם זאת שזה לא נכון שיהיו איתו בקשר. היה ברור לי שהם צריכים דמות אב חדשה שתעניק להם תפיסה בריאה של יחסי קרבה שקיימים בין אב לילדיו. גואל לא היה אב מעורב. הוא הגיע אחת לכמה ימים, בעיקר הטיף על מה שחשוב לו והלך. עיקר התפקוד של הילדים, כמו שלנו הנשים, היה סביב הרצון לרצות אותו. יצאנו משם עם כל כך הרבה דפוסים מעוותים ושליליים."

את סדרת הטלוויזיה ‘הרמון’ ראית?

"השתדלתי לראות. רציתי לדעת עם מה הבנות שלי תתמודדנה בבית הספר. כעסנו מאוד שהעלו את הסדרה בלי שחשבו מה זה יעשה לילדים. דיברנו עם ההפקה, הפעלנו את הרווחה ואת המחלקה המשפטית, אבל כלום לא עזר. מלחמת הרייטינג מנצחת הכול. זו בושה וחרפה."

עם מי את מדברת כשקשה?

“עם כל מי שאני רק יכולה. אין לי מחסומים. אני בן אדם שמשתף. אני לא מתביישת. יש לי אחות בשבדיה. שלושה אחים, שניים בקיבוץ ואחד שגר במושב קרוב. אנחנו ביחסים טובים ונפגשים אחת לשבועיים אצל ההורים. אני מתייעצת איתם בהחלטות הגדולות, כמו זו שקיבלתי עכשיו – להפסיק לעבוד. הם שם בשבילי. גם בן הזוג שלי. אבל בסופו של דבר רק אני יכולה לעזור לעצמי. למרות הכול, אני אישה אופטימית שמאמינה בכוחות שלי להצליח. כשעצרו את גואל והתמונה התחילה להתבהר הרגשתי שאני בהישרדות. לקח לי לא מעט זמן לעבור לשלב הבא, אבל אני נחושה להצליח, נחושה להציל גם את עצמי וגם את ילדיי. איבדתי שלוש-עשרה שנים מהחיים, אבל הרווחתי חמישה ילדים שאני אוהבת אהבת נפש. החיים מתעתעים. רגע אחד נראה שהגעתי לנחלה ורגע אחר אני מרגישה על פי תהום.”

על מה את חולמת?

“על שקט, שלווה, ביטחון. לקחת אוויר מהאחריות העצומה שרובצת עליי, להתחבר למה שאני אוהבת ורוצה.”

את חושבת שיש אנשים שמועדים יותר מאחרים ליפול לכתות?

“כולנו מועדים. כל אדם בתקופות מסוימות ובמצבים נפשיים שונים במהלך חייו יכול להיות קורבן של כת או קבוצה פוגענית אחרת. להבדיל ממה שרבים חושבים, חלק ניכר מהאנשים שמגיעים לכתות השונות לא עושים זאת עקב מחסור כלכלי או היעדר משפחה תומכת. השאלות הרבות לעומת הפתרון המידי שמציעות הכתות גורמות לרבים ולטובים ליפול למלכודת הישועה של הכת. חשוב גם לזכור שאותו אדם יכול בתקופות שונות בחייו להגיב אחרת לפיתוי. יש סיכוי שאם הייתי פוגשת את גואל שנה אחרי, אולי הייתי היום במקום אחר.”

יש סימני אזהרה?

“יש. הבעיה היא שכשהם כבר מובהקים, זה לרוב מאוחר מדי. עיקר העבודה היא מניעה. לשים לב לשינויים בהתנהגות, לכספים שנעלמים, לשינוי בשפת הדיבור, לאובססיביות לדברים מסוימים, ללבוש שיכול להשתנות, לניכור ולהתרחקות מההורים, לסימנים של שטיפת מוח: הילד נחרץ לרעיונות מסוימים ולא מעוניין לשמוע שום דבר אחר, כל אלה הם סימנים מקדימים שחשוב לשים לב אליהם.”

ומה הדרך הנכונה לדעתך לטיפול מניעתי?

“בדיוק כמו שעושים עם בני נוער בנושא אלכוהול, סמים ונהיגה. לדבר על זה. לשים את זה על השולחן. לחשוף אותם לסכנות. החינוך הוא אמצעי ההגנה החשוב ביותר וחשיבותו נמדדת בדיוק ברגעים של קבלות החלטות משנות גורל. היכולת שלנו להימנע מלהיכנס למצבים שמהם אין דרך חזרה אינה מוגבלת רק לכתות, אלא נמצאת בכל החלטה שלנו ותמיד אפשר לשכלל ולשפר אותה.

יש הרבה מאוד כתות בארץ. ב-2011 יצא לאור דוח של משרד הרווחה שטען שישנן מאה כתות מסוכנות ברחבי הארץ שבהן יש מערכות מוגדרות של ניצול. כעשרים אלף דיווחו שהם נפגעי כתות. אם כוללים את המשפחות שלהם מגיעים לכמאה אלף איש. אלה מספרים מצמררים. אם עושים חשבון, כמעט כל אחד מאיתנו מכיר לפחות בן מאדם אחד, או יותר, שנמצאים בכת, בין שאנחנו מודעים לכך או לא. כמעט בכל הרצאה שלי פונים אליי בסוף ומספרים לי על קרוב משפחה ש…”

במבט לאחור, האם יש משהו שההורים שלך היו יכולים לעשות כדי להציל אותך?

“אולי רק לנתק אותי פיזית משטיפת המוח, אם למשל היינו נוסעים לשליחות לחו"ל. בכל מצב אחר התשובה היא לא. במקרה שלי ההורים שלי פעלו בחוכמה ובניגוד לכל טבע הורי, הם הבינו שבשביל לשמור איתי על קשר הם חייבים לתת לי תחושה שהם בעדי. הם הבינו שככל שינסו לנער אותי אני אתרחק עוד יותר. רק היום אני מבינה אלו תעצומות נפש ואיפוק הם גזרו על עצמם רק כדי שגואל ואני לא נראה בהם איום ונאפשר להם להיפגש איתי מדי פעם.”

את מבינה איך בכלל נפלת בשבי הזה?

“זה תהליך. פיתיון אחרי פיתיון. את לא רואה את התמונה המלאה. רק את הפיתיון האחד שמונח לפניך. זה הרבה יותר קל ממה שחושבים ליפול לכישוף הזה. גואל עשה לנו שטיפת מוח מתמשכת שהלכה והשתכללה כל הזמן. האיום הנתפס שהוא הציג באמצעות התקשורת המניפולטיבית שלו נהפך מתי שהוא למציאות הנתפסת שלנו.”

איך התנהלו החיים בבית?

“היינו מחויבות לעמוד בכללים המפורטים שקבע רצון, שנכתבו במסמך סודי שנקרא 'ספר המשפחה'. כל הנשים היו מחויבות לחזור על המסמך מדי שבוע ולא להראותו לאיש. ליד כל כלל היה מפורט סכום הקנס שעל העוברת עליו לשלם לקופת ה'משפחה'. הכללים הקיפו תחומים רבים, כמו חינוך הילדים, הניהול היומיומי של משק הבית וסדרי יחסי האישות עימו. לפי הכללים התלבשנו בצניעות ולא הורשנו להביט בגברים אחרים או לדבר עימם. גם לא לגעת זו בזו או בנשים אחרות. כמו כן נאסר על עישון סיגריות, שתיית אלכוהול ואכילת בשר. הילדים חיו במציאות מדומה והאלימות הבלתי נראית הייתה שם כל הזמן, היא בעבעה מתחת לפני השטח.”

את בקשר עם הבנות שאיתן חיית שלוש-עשרה שנה?

“אנחנו שומרות על סוג של קשר, כמו רשת ביטחון. בעיקר מסתמסות. יש לנו קבוצת ווצאפ. אנחנו נעזרות זו בזו במקומות שאף אחד אחר לא יכול להבין חוץ מאיתנו.”

מה הזיכרון הכי קשה שלך מהחיים שם?

“שלקחו ממני את חופש הבחירה.”

ומה הזיכרון הכי משמח?

“הילדים שלי. כל לידה הייתה חגיגה.”

ההרצאה שלך מצליחה להוציא אנשים מאזור הנוחות שלהם

“זה נכון. ואני שמחה על כך. כל נושא הכתות אינו מטופל בתשומת הלב הראויה ולא מוקצים לו המשאבים הנדרשים. כל כך הרבה נשמות אפשר להציל, ואם ההצצה שאני מספקת בהרצאתי מסייעת באיזה שהוא אופן, אז דיינו. אני חייבת לומר שההרצאות היו בעבורי חלק מהתהליך השיקומי. זו גם פרנסה וגם תחושת שליחות. עם זאת, היה חשוב לי לעשות דברים נוספים שאני אוהבת וטובה בהם, כדי שהנושא הזה לא יהיה מה שמגדיר אותי גם היום.”

גולן מסתכלת קדימה באופטימיות האופיינית לה. היא מאמינה בכוחותיה ובהזדמנות השנייה שניתנה לה ונחושה לעשות לימונדה גם מהרגעים החמוצים והמרים ביותר.

אלה גולן 3