חייגו: 6120*

"אני לא קורא את הספרים שלי לאחר פרסומם”

‘פיתוי’ ו’אות קין’ הם מהנמכרים בישראל ויתר ספריו, כארבעים במספר, זכו רובם בפרסי זהב ופלטינה. הוא עיתונאי ועורך דין, ובשני העשורים האחרונים הוא אחד הסופרים המצליחים בישראל. הוא כותב בעיקר ספרים שהוא חושב שאנשים יאהבו וייהנו לקרוא, לא מתיימר ולא מנסה להרשים אף אחד. למרות ההצלחה הוא נשאר אדם צנוע, פרטי, היודע להעריך את העובדה שזכה לעסוק במה שהוא אוהב ולאהוב את מה שהוא עושה.

הריאיון עם רם אורן נערך בסמוך לפתיחתו של שבוע הספר ולהשקתו של ספר נוסף מבית היוצר שלו: ‘הגירוש מן הארמון’. זה הספר הישראלי הראשון המגולל את סיפור חייו של פארוק הראשון מלך מצרים שהשתוקק להיות מנהיג העולם המוסלמי וגורש מארצו בבושת פנים. הסיפור, פרי מחקר של שלוש שנים, מביא גם את סיפוריהם של מרגלים יהודים מישראל שניסו לחדור לארמונותיו של המלך ולחשוף את סודותיו.

מזל טוב. ספר חדש. התרגשות חדשה. איך הגעת לפארוק? 
“חיפשתי נושא היסטורי מעניין לכתוב עליו ובמהלך החיפוש הגעתי באופן אקראי אל הסיפור של פארוק. להפתעתי גיליתי אוצר מרתק.”

את מי זה מעניין בכלל?
“מסתבר שיש עניין רב בסיפורים כאלה. בעיקר בקרב חובבי סיפורים היסטוריים.”

אתה בודק מראש את מידת העניין בנושא לפני שאתה מחליט לכתוב עליו? 
“האמת שכאן הלכתי עם האינטואיציה שלי. לא תמיד היא מוכיחה את עצמה.”

מתי האינטואיציה אכזבה אותך?
“אחת הפעמים שהלכתי עם הבטן וההחלטה התבררה כטעות הייתה כשהחלטתי לכתוב ספר על ‘אקסודוס’. עבדתי עליו שנתיים. ראיינתי הרבה מאוד אנשים, ערכתי תחקירים והשקעתי לילות כימים. כשסיימתי וקראתי את הספר, החלטתי שמקומו במגירה, לא כי הנושא לא מעניין, אלא כי חשתי שלא הבאתי חידוש, שלא פיצחתי נקודת מבט אחרת, שהוא לא מספיק מעניין. אז גנזתי.”

את ‘אקסודוס’ גנזת, אבל מה לגבי ‘שבועה’?
"כנראה הייתי צריך לכתוב על אקסודוס, רק לא את הספר ההוא. סיפור שהיה כך היה: לימים פגשתי אישה שהייתה על אקסודוס וסיפרתי לה על הספר הגנוז. בשיחה בינינו היא סיפרה לי את סיפורו המצמרר של מיכאל סטולוביצקי, ילד קטן שהיה איתה על האונייה. הרגשתי שהמציאות כתבה לי ספר. לאחר מאמצים הצלחתי לאתר את מיכאל בניו יורק, הזמנתי אותו לארץ ושמעתי מפיו את השתלשלות המאורעות. רק לאחר אישורו, כתבתי את 'שבועה'."

אז מה היה כל כך מיוחד בסיפורו של מיכאל?

"מיכאל סטולוביצקי היה ילד יהודי בן עשירים, יורש יחיד של אימפריית עסקים מצליחה. כשנכנסו הגרמנים לוורשה, ארזה אמו כמה מזוודות עם חפצי ערך ובגדים וברחה איתו לווינה. נהג המשפחה שהסיע אותם ניצל את ההזדמנות, איים על האם ועל בנה באקדח, לקח את כל המזוודות, והשאיר אותם חסרי כול בעיצומה של המלחמה. אמו של מיכאל לקתה בהתקף לב, כנראה בשל האירוע, ואושפזה בבית החולים. כשהגיעה האומנת הקתולית גרטרודה בבילינסקה לבקר אותה, השביעה אותה האם שתשמור על מיכאל במהלך המלחמה ושתדאג שיגיע לארץ ישראל.
גרטרודה עמדה בהבטחתה, ולאחר שהחביאה את מיכאל במהלך המלחמה, עלתה איתו על אקסודוס וליוותה אותו עד שהגיעו לארץ ישראל. אגב, על פועלה זה הוענק לה אות חסידת אומות העולם של יד ושם. ‘שבועה’ הוא סיפורם המופלא של השניים, אישה וילד שנקלעו לעין הסערה במלחמת העולם השנייה והיטלטלו ללא רחם בין ייאוש לתקווה, בין סכנת חיים לנס גדול. הספר נמכר ביותר משלוש־עשרה מדינות בעולם וגם הפך לסרט בהפקת ברברה סטרייסנד, והוא ללא ספק אחת ההצלחות הגדולות שלי. סביר להניח שלולא הייתי גונז את הספר הראשון על אקסודוס, הוא לא היה נכתב כלל."

איך אתה יודע מה הקהל רוצה?
"אני מאמין ששבע שנותיי בתפקיד עורך ‘7 ימים’ תרמו את חלקן בהכרת טעמו ורצונו של הקורא הישראלי."

איך אתה עושה את התחקירים לספרים שלך?
"זה משתנה מספר לספר. בספר החדש על פארוק השתמשתי בתחקירנים כי הייתי צריך להשיג חומרים במדריד ובלונדון. יש ספרים שאת התחקיר שלהם עשיתי בעצמי. זה תלוי במורכבות הנושא והיכן צריך לעשות את התחקיר. בספרים ההיסטוריים אני מקפיד על דיוק מקסימלי."

האם אפשר לזהות את סגנון הכתיבה שלך?
"ברור. סגנון הכתיבה שלי דומה בכל הספרים. יש לכך יתרונות וחסרונות, אבל אני שלם עם זה. אני חושב שזה מה שעוזר לאנשים שאוהבים את הסגנון הזה לקרוא גם את הספרים ההיסטוריים, שאולי לא היו קוראים לוּ היו כתובים בסגנון שאינו מוכר ואינו זורם להם. עד היום כתבתי תשעה ספרים היסטוריים."

מה אתה עושה בין ספר לספר?
"חושב על הספר הבא."

תאר לי את התהליך, איך זה קורה?
"את רואה את המרפסת הגדולה והמדהימה הזאת? מצד אחד ים וצמרות עצים ומהצד השני, שמיים מעל. אני והסיגר יוצאים לדרך, מתחיל לחשוב על מה עוד לא כתבתי."

אז על מה עוד לא כתבת? 
"מסתובב לי בראש לכתוב על תעשיית ההייטק, אבל אני עוד לא יודע כמה 'בשר' יש לי שם. יידרשו עוד כמה סיגרים ועוד כמה שעות מרפסת כדי לקבל החלטה."

מה קורה לאחר שבחרת נושא? 
"כשיש לי את הנושא בראש, אני בונה את הסיפור. הכול בראש. עוד לא כותב מילה. כשאני ניגש לכתוב, אני יודע איפה מתחיל הספר, איפה נגמר ומה קורה בין ההתחלה לסוף. המבנה של הסיפור כבר חייב להיות מהודק ומדויק, אחרת זה לא מתפתח לי נכון. אני כבר יודע מי יהיו הדמויות המרכזיות, בונה את המאפיינים שלהן, איך הן תתנהגנה, מה יקרה להן, וכן הלאה. כשהכול מגובש לי בראש, אני מתיישב לכתוב."

ואיך נראה סדר היום שלך בתהליך כתיבת ספר? 
"אני קם מוקדם בבוקר. חוץ מבהפסקת צהריים, אני כותב רצוף עד הערב, כולל שבתות וחגים. מנטרל את עצמי, פותח חלונות, מכניס אוויר ואור, וכותב."

את כל הספרים אתה כותב מהבית? אין איזה מקום המעניק לך השראה בכתיבה?
"לפני הרבה שנים הייתי באיי הבתולה בשליחות מטעם ידיעות אחרונות. ביקרתי באי קטן וקסום וחשבתי לעצמי שיום אחד הייתי רוצה לבוא לכתוב כאן. כשהגיע הרגע החלטתי שזה לא זה. אני כותב רק בבית. לא יכול לכתוב בשום מקום אחר."

מה נותן לך השראה? 
"לא תאמיני אבל סיגרים. הם נותנים לי אדרנלין. פותחים לי את הראש. קשה להסביר…"

חוץ מסיגרים?
"נושאים מעניינים למחקר עושים לי את זה, ואנשים שהם סיפור דרמטי, כמו למשל סיפור האהבה המופלא שהיה לנפתלי הרץ אימבר עם אשתו של נדבן בריטי. זה סיפור השראה."

 אתה מתגעגע לעיתונות?
"ממש לא. אני אפילו לא קורא עיתונים. צופה בטלוויזיה ממש מעט. אפשר לומר שאני די מנותק. לא נותן לשום דבר להסיח את דעתי."

 מה לגבי ספרים. אתה קורא?
"בעיקר ספרי עיון, רומנים. משתדל בכל ערב לקרוא קצת."

סופר שאתה אוהב במיוחד? 
"יש סופר אמריקאי בשם ג'ונתן פרנז'ן. הוציא עד היום כמה ספרים, ולי הוציא את המיץ. אני מקנא ביכולת הכתיבה שלו."

אתה נחשב לאחד הסופרים המצליחים בארץ. ההצלחה שינתה אותך?
"אני חושב שלא. שנים שאני נוסע באותו הרכב, טס הרבה פחות לחו"ל מבעבר. החלפנו את הבית הפרטי בדירה קטנה יותר המתאימה לצרכים של היום. אני כנראה מפורסם ומוכּר יותר ממה שהייתי. זה הכול. ההצלחה לא שינתה אותי, אבל היא מאפשרת לי לעשות רק את מה שאני רוצה ואוהב. אני לא כפוף לאף אחד ולא צריך לקחת בחשבון פוליטיקה ואינטרסים."

מי נותן לך משוב בתהליך הכתיבה?
"יש לי קבוצת מיקוד של כעשרים איש מכל שכבות האוכלוסייה. אם חוות הדעת חיובית אני ממשיך ומסיים, וכמובן מתייחס להערות. הם מבחינתי הקוראים הפוטנציאלים שלי ומייצגים את קול הקורא. אם הם אוהבים, אני יודע שאני בכיוון."

תמיד ידעת שאתה רוצה להיות סופר?
"תמיד. לעיתונות הגעתי בתור פשרה, לאחר שאבא שלי שכנע אותי שלא כדאי להיות סופר, כי לא מרוויחים מזה מספיק. בחרתי בעיתונות כי חשבתי שזה מקום שאצליח גם לכתוב. בסיכומו של דבר הייתי שם יותר מדי זמן…"

לא נהנית בתקופה שהיית עיתונאי ב-'7 ימים' והעורך שלו?
"היו דברים שאהבתי, אבל בגדול היו הרבה אנרגיות שליליות ואינטרסים כלכליים שהכתיבו החלטות ופגעו במידת העצמאות. רציתי יותר חופש פעולה ושיקול דעת."

חולקים כבוד לסופר הישראלי?
"האמת היא שהסופרים בארץ נמצאים במצב די קשה. מצד אחד זה מקצוע שבוחר אותך והוא טוטלי מאוד, שואב אותך פנימה. מצד שני, קשה מאוד להתפרנס מכתיבה. המצב הזה מחייב שינוי מהיר לפני שיהיה גזר דין מוות על הכתיבה המקורית."

בגלל זה הקמת הוצאה לאור משלך?
"כן. הקמת 'קשת' אפשרה לעקוף חלקית את הבעיה. לו הייתי צריך לחיות מהכתיבה, לא הייתי כותב. זה עצוב, אבל זה כך. זו לא פרנסה מכובדת."

 מה היא הצלחה בעיניך?
"מעל מאתיים אלף עותקים של 'שבועה' נמכרו בארץ ובחו"ל. זה מעל ומעבר לכל הציפיות. בארץ, עשרת אלפים עותקים נחשבים הצלחה."

 אתה מתרגש בכל פעם שיוצא ספר חדש?
"ברור שיש התרגשות, אבל כבר אין את הפרפרים בבטן. זו העבודה שלי. אני כותב. נהנה. מוציא לאור ומקווה שהתגובות תהיינה טובות. זהו."

מה לגבי תחביבים?
"אני עובד בתחביב שלי. הגשמתי את החלום הכי גדול שלי. זה מה שאני אוהב לעשות. אני טוב בזה, וזה ממלא אותי. אני מסתפק בכך."

מה סוד ההצלחה?
"אני מאמין שהצלחה מורכבת משלושה חלקים: כישרון, מוטיווציה חזקה ומזל."

אתה מרגיש שהמזל מאיר לך פנים? 
"כן. בהחלט. אני בצד של ברי המזל. מוטיווציה לא חסרה, ולגבי כישרון – הקהל הוא השופט."

מהו החותם שחשוב לך להשאיר?
"אין לי יומרות מלבד הרצון שלי לגרום לאנשים הנאה. אני רוצה שירגישו שלהיות עם ספר שלי זה בילוי טוב."

מתי תפסיק לכתוב?
"כשאפסיק להתקיים."

לייעוץ ראשוני ופרטים