תעלה ותבוא רבקה מיכאלי
“הכול עניין של גישה בחיים,” אומרת רבקה מיכאלי, החוגגת שמונים בימים אלה ממש. היא לא עושה עניין מהגיל (“נראה שרפואה אני כבר לא אלמד”), מתגעגעת לחברים שכבר לא איתנו (“יוסי בנאי, נעמי שמר, אהוד מנור”), מודאגת מאוד ממה שקורה במדינה שלנו (“איבדנו את המצפון”) ומאמינה שהסקרנות הרבה שלה שומרת עליה צעירה ורלוונטית.
בגיל שמונים רבקה מיכאלי עסוקה מתמיד. רק עכשיו חזרה משתי נסיעות לחצי השני של הכדור: צילומי תוכנית ריאליטי חדשה בהשתתפותה – ‘לעולם לא מאוחר’ שהתקיימו בתאילנד, ומייד לאחר מכן טסה לארה"ב לביקור משפחתי, אל שני ילדיה החיים שם. בשבוע שהייתה בארץ בין נסיעות, הספיקה להופיע בהצגה שהיא משתתפת בה בהבימה: ‘סיפור אהבה בשלושה פרקים’ ולהקליט את תוכנית הרדיו שלה, ‘באה שבת’ ב–103FM.
נראה שאצלך עם האוכל בא התיאבון. מה זה הדרייב הזה?
“קודם כול, אצלי עם האוכל בא עוד אוכל. ודבר נוסף, כל עוד רוצים אותי ואני יכולה – אני עושה. זה נהדר ושומר עליי חיונית. האמת היא שאני אדם מאוד סקרן – לכול. זו מתנה ואני סוחטת את הלימון הזה עד הסוף, ואפילו עושה ממנו לימונדה טעימה ומתוקה. יש לי תוכניות לפחות לעוד עשר שנים. אחר כך אחשוב על מנוחה.”
נוסף להצגה בהבימה מופיעה מיכאלי בסדרה חדשה של תאגיד ‘כאן’ העונה לשם ‘איפה אתה חי?’, ומשתתפת בעונה נוספת של הסדרה ‘אלישע’. פעם בשבוע היא מנחה את תוכנית הרדיו שלה, ותתחיל בקרוב חזרות להצגה חדשה בבית לסין בשם ‘היורשת’. ואם זה לא מספיק, יש לה תוכנית של שירים ומערכונים שהיא מופיעה בה ברחבי הארץ.
זהו? אפשר לנשום?
“רגע, אני מתעמלת פעמיים בשבוע, שילוב של יוגה ופלדנקרייז. פעם בשבוע יש לי מאמנת כושר פרטית ואחר כך אני צועדת על ההליכון. עכשיו זהו.”
נראה שהגיל שלך הוא דבר אחד ורבקה היא דבר אחר שלא קשור אליו…
“האמת שאני יודעת בת כמה אני, ואם אני שוכחת, הברכיים שולחות ד"ש, אז אני נזכרת שוב. אבל בינינו, מה אני יכולה לעשות עם זה? יעזור לי אם אתמרד? אני פשוט לא עושה עניין, לא מהגיל ולא מתופעות הלוואי.”
נחזור לבמה ולתפקיד הָאֵם ב‘סיפור אהבה בשלושה פרקים’. מה את אוהבת בתפקיד הזה?
“קודם כול אני אוהבת את ההצגה. מחזה נפלא, כתוב מצוין, בימוי מעניין ומדויק של נתן דטנר. ומורדי גרשון נפלא בתפקיד הבן ההומו שלי. מעבר לטקסטים הטובים, הדמות שלי עוברת תהליך של שינוי משמעותי במהלך ההצגה, וכשחקנית זה אתגר מרתק. אני מאוד נהנית.”
את מרגישה שאת עדיין רלוונטית מול כל הסלבס הצעירים?
“טוב, אני לא גל גדות… אבל אין לי תלונות. בזכות הסדרה ‘אלישע’ ילדים באים לעשות איתי סלפי, ויש את האוכלוסייה המבוגרת שעוד זוכרת. אז אני ממוקמת אולי בקצוות, אבל עדיין קיימת. לפני מספר ימים נכנסתי לסניף של yellow והמוכר אמר לי: ‘את לא סוג של סלב?’. ‘סוג של’, הבנת? סיפור נחמד נוסף התרחש כשהייתי בניו יורק אצל חברים לארוחת ערב. היה שם זוג נוסף ופתאום הגבר אומר לי: ‘אמרו לך פעם שאת דומה לרבקה מיכאלי?’ עניתי לו: ‘אני?’ הוא הוסיף: ‘טוב, לא כמו שהיא נראית עכשיו’.”
מה הכי מדליק אותך מכל הדברים שאת עושה?
“אני באמת אוהבת הכול. לכל דבר יש את היופי והייחודיות שלו. אבל אם לבחור אז אולי הרדיו. הוא מחזיק אותי בעניינים. חדה, מעורבת. הגשת תוכנית שבועית היא אחריות גדולה. אני בוחרת את המוזיקה וזה אומר ששולחים אליי המון חומרים שאני צריכה לראות ולשמוע. אני כותבת את טקסט ההנחיה לשעתיים בכל שבוע. לפחות יומיים בשבוע מוקדשים להכנת התוכנית יחד עם הצוות הנפלא שלי, ואז יש את ההקלטה, בכל יום חמישי. אני נשמרת ערנית בזכות הרדיו. אני אפילו עונה כשצריך, בפייסבוק.”
עם הגיל נעשה קשה יותר ללמוד טקסטים או שזה כמו יין טוב – משתבח?
“בטח שלא משתבח. אני חושבת שזה לא נהיה קשה יותר, אלא שאני חסרת ביטחון יותר. פעם הייתי סומכת על עצמי יותר, מאלתרת יותר אם צריך. היה הרבה יותר משוחרר. היום אני מפחדת. לפני כל הצגה, חוזרת על הטקסט.”
את מתרגזת מהר? חמת מזג או נוחה לבריות?
“רוב הזמן אני אדישה. שקטה. אבל אם מעצבנים אותי או דורכים לי על נקודה כואבת, יוצא ממני הצד שלי. בשוטף אני אשכנזייה נחמדה והשמועות אומרות בכלל שאני די מצחיקה.”
ישראל 2018, מה מפריע לך? מה כואב?
“בלשון המעטה אפשר לומר שאני לא מאושרת בכלל ממה שקורה כאן. לא משנאת האחים, לא מהפחד לקרוא לכיבוש בשמו, לא מהניסיון לגזול מאנשים זכויות בסיסיות רק כי הם לא יהודים, לא מההדתה של ירושלים. אני לא אוהבת מה שקורה לשפה העברית שהולכת ונעלמת לנו; לא קם כאן בית קפה חדש הנושא שם עברי כבר הרבה זמן, כל הילדים נהיו שון וליאם. משהו לא טוב קורה לנו. איבדנו את המצפון שלנו. לאן נגיע בלעדיו?”
ומה לגבי התרבות בישראל? איך את מרגישה בנושא הזה?
“דווקא בנושא זה אני חושבת שאנחנו במקום מצוין. יש כותבים מעולים, יש לנו קולנוע מצוין, רפרטואר תיאטרון מגוון ומעניין, השחקנים הצעירים מוכשרים, ורובם גם יודעים לתת את כל החבילה: משחק, שירה, ריקוד. אני חושבת שהיצירה בארץ פורחת, חבל רק שיש מרחק גדול כל כך בין היצירה ובין הממונה עליה. אני מתכוונת כמובן למירי רגב, שאת דעתי על דעותיה ועל ההתבטאויות שלה הבעתי כבר אין־ספור פעמים.”
למי את מתגעגעת מחבריך הטובים שכבר לא איתנו?
“החבר הכי טוב שלי שלא איתנו הוא אחי, דן מיכאלי, שהיה העוגן של המשפחה וקשה לי בלעדיו. אני כמובן מאוד חסרה את יוסי בנאי, נעמי שמר, אהוד מנור, מוטי קירשנבאום. חבריי הטובים והקרובים. אני מתגעגעת לשיחות, לחברות המפרה כל כך שהתקיימה איתם, תמיד מאירה ומלאת תובנות. מותם השאיר ריק גדול בליבי וגעגוע מתמשך למשהו שאי אפשר להחליף.”
בתור הגברת הראשונה של הסאטירה הישראלית, מה את אוהבת היום?
“אני מכורה ל‘ארץ נהדרת’ ול‘גב האומה’. שתיהן מבריקות, שנונות, מעיזות, חריפות ומקוריות מאוד. רמה גבוהה של סאטירה. כשצריך דמות של סבתא, קוראים לי לפעמים ל‘ארץ נהדרת’. אני מאוד נהנית לעבוד עם הטאלנטים המוכשרים הללו.”
איך עברת את הפרידה מרשות השידור?
“ייללתי יחד עם גאולה אבן. זה היה הבית שלי הרבה שנים. לא היה לי קל, אבל זה דרכו של עולם. אני שמחה ששומרים על הארכיון, זו פיסת היסטוריה של מדינת ישראל.”
מה את אוהבת לעשות כשאת לא עובדת?
“אני קוראת המון. עכשיו סיימתי ספר מרתק של חיים באר, ‘קשר לאחד’, על ירושלים. בתור ירושלמית במקור הייתי מרותקת. אפילו יש התייחסות לשכונת ילדותי, ‘זיכרון משה’, מה שמאוד ריגש אותי. אני אוהבת לקרוא את עמוס עוז, גרוסמן, א“ב יהושע, מתחברת מאוד לתכנים ולסגנון שלהם. גם שירה אני אוהבת לקרוא. אני מקפידה לעשות התעמלות, להזיז את הגוף. מודעת לחשיבות של זה. אני כמובן מנצלת כל רגע פנוי לצרוך תרבות: מופעי בלט, תיאטרון, קונצרטים. מה שאפשר, כמה שאפשר. ואני, לא תאמיני, נהנית מאוד ממשחקי מחשב.”
הילדים שלך חיים בארה“ב. קשה?
“מאוד, אבל התרגלתי. זה כבר שנים רבות כך. אני משתדלת ככל יכולתי לנסוע אליהם והם גם מגיעים לכאן. יש לי בן ובת, שניהם ילדים טובים, וארבעה נכדים מופלאים. זה אושר גדול. אני מציפה אותם במתנות בכל ביקור, אוהבת להסתובב איתם, לקנות להם. יש לנו קשר מצוין, עד כמה שאפשר כשמנהלים מערכת יחסים בשלט רחוק.”
על אילו הרגלים היית מוותרת?
“בזבוז זמן. אני מלכה בלמרוח. למה לעשות היום אם אפשר מחר? דחיינית מדופלמת. הייתי שמחה להיפרד מהאספנות שלי. בעיקר מבגדים, שאני מכירה להם טובה ולא מצליחה להוציא אותם מהארון. זה נורא. עישון כמובן – מנסה ומנסה. אני מאחרת כרונית. עובדת על זה. יש מגמת שיפור. ואחרון חביב – אכילת יתר. הייתי שמחה מאוד להפסיק את המלחמה עם הפחמימות המנחמות.”
הזכרת אוכל, מה המאכל האהוב עלייך?
“יש מעט מאוד דברים שאני לא אוהבת.”
מי השחקן האהוב עלייך?
“קווין ספייסי.”
מה עושה אותך שמחה?
“נכדים. אוכל. הצגה טובה.”
מהי זוגיות טובה?
“לתת מרחב מחיה, אבל להיות מחוברים וחברים.”
מה הדבר המשמעותי ביותר שעשית?
“חוץ מלהביא לעולם שני ילדים מקסימים, אני חושבת ש‘ניקוי ראש’ היה סוג של פסגה.”
טיפ לשחקנים צעירים?
“ללמוד, ללמוד, ללמוד. להרחיב אופקים, לגעת בכמה שיותר, להתמקצע, להבין תיאטרון.”
מה הלאה?
“לא יודעת. אני זורמת. מדגדג לי לעשות תוכנית יחיד, אבל יש זמן, אני לא ממהרת.”
מה את מאחלת למדינה לכבוד יום הולדתה השבעים?
“לחזור לעשתונות.”
מה את מאחלת לעצמך?
“לא לאבד אותם…”
