חייגו: 6120*

מיסיונרית ושמה מרב

מרב מיכאלי רואה בפוליטיקה עוד אמצעי המקדם אותה לעבר המטרה הגדולה: לשנות את העולם. היא כאן כדי להביא את השלום, לטפל באוכלוסיות חלשות ולהפוך כל אבן שצריך במטרה לייצר סוף־סוף שוויון מגדרי וחברתי, שהפך כבר לשם השני שלה. היא פועלת ללא הפסקה למען מציאות טובה יותר לנשים בפרט, ולאנשים בכלל. אוהבת (מאוד) את מה שעושה, ועושה בדיוק את מה שהיא אוהבת. יש לה דרייב מטורף, והיא לא מתכוונת להוריד את הרגל מהגז.

השחורה והנאווה בעלת עיני השקד הפתוחות לרווחה (שאינן מפספסות דבר), עם השנינות הכובשת (והחצופה משהו) וכושר הביטוי שאינו משאיר אף אוזן אדישה, פרצה אל חיינו במהלך שירותה הצבאי כקריינית בגלי צה“ל, ובהמשך הייתה ממקימי גלגלצ והמנהלת הראשונה של התחנה. אם עוד לא ניחשתם, היא עונה לשם: מרב מיכאלי. מיכאלי החלה את צעדיה בעולם התקשורת בראשית שנות התשעים. היא הגישה תוכניות בכל הערוצים: חינוכית, הערוץ הראשון, ערוץ 2 וערוץ 10, הפיקה תוכניות דוקומנטריות והגישה גם ברדיו תל אביב וברדיו ללא הפסקה.

‭‬

צילום‭: ‬רון‭ ‬קדמי

מתגעגעת לימים ההם של טלוויזיה, רדיו, עיתונות?

“אולי נוסטלגיה היא המילה הנכונה. אהבתי את כל העשייה התקשורתית ונהניתי ממנה מאוד, ובדיעבד אני יודעת שהיא בנתה אותי. אז כן, שמורה לה פינה חמה בליבי. עם זאת, היום אני במקום הנכון לי. יותר מכך, אני מסתכלת על חיי ויודעת להודות על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לבחור בעשייה שאני אוהבת אותה ומאמינה בה. בעיניי חשוב שאדם יגדיר לעצמו גבולות, ידע בבירור מה לא, ולא רק מה כן. האתגר הגדול שלנו כבני אדם נמצא במצבי הקיצון. שם מתנהל המשא ומתן הכי צפוף עם הגבולות ועם ההגדרה העצמית שלנו. לא במקרה שוכנת השחיתות לצד הכוח.”

בממשלה את מתכוונת…

“בדיוק. יש הבדל גדול בין חבר או חברת כנסת לבין שר או שרה בממשלה. שם נמצא מרכז הכובד של הכוח ויכולת ההשפעה. כשאדם נמצא יותר מדיי זמן עם יותר מדיי כוח בידיים, גבולותיו עומדים למבחן. לצערי, במקרים רבים מדיי משהו משתבש בשילוב הזה, וכולנו עדים לניצול לרעה שנעשה במקרים אלו. לכן, הצורך להחליף את השלטון, כבר חצה את גבולות האידיאולוגיה, הוא מזמן עניין של ערכים.”

ואת מחוסנת? איך תדעי שלך זה לא יקרה?

“החיסון שלי הוא המודעות. אני נזהרת מזה כמו מאש, אני משקיעה בזה מחשבה, מקפידה להיצמד לניקיון הכפיים, לחוקים, לערכים. מקפידה לזכור שהכוח שיש לי הוא למען אלה שאין להם: קשישים, נכים, אנשים החיים מתחת לקו העוני, נשים, שרובן רחוקות מתקרת הזכוכית ונאבקות בנחיתות מול גברים.”

האג‘נדה הפמיניסטית של מיכאלי הולכת לפניה ובמובן מסוים הפכה לשם השני שלה. בשביל מי שנושא זכויות הנשים ואפליה מגדרית טבוע בה מאז שהיא זוכרת את עצמה, מדובר במחמאה גדולה.

מתי פגשת את הפמיניסטית שבך?

“נראה לי שהיא נולדה איתי או שאני איתה. כבר כילדה, הייתי מאוד דעתנית ובעלת חוש צדק מפותח. התודעה הפמיניסטית שלי כל הזמן מתפתחת, אבל לא היה רגע של ‘גילוי’. זה פשוט חלק ממני. בבית הספר נלחמתי בחלוקה מראש של בנות לחוג רקמה ובנים לנגרות. בגלל שיש לי שחלות אני חייבת לדעת לרקום? כשחילקו את הכיתה – בנות לכלכלת בית ובנים לאלקטרוניקה – סירבתי והלכתי ללמוד אלקטרוניקה עם הבנים.”

מיכאלי נולדה בפתח תקווה לעמי מיכאלי ולסוזן־לאילה קסטנר. אחותה מיכל היא ממקימות קרן הון סיכון EVA Ventures, ואחות אחרת, עו“ד קרן מיכאלי, היא ראש המחלקה המשפטית בנציבות האו“ם לפליטים. היא נכדתם של נחמיה מיכאלי, מזכירהּ האחרון של תנועת מפ“ם, ושל ישראל קסטנר.

עד כמה השפיעו עליך שני הסבים שלך?

“גדלתי בבית עם שורשים הטבועים חזק באדמתה של מדינת ישראל. אני חושבת שעשייתו של סבא מיכאלי מחד גיסא, וסיפורו של סבא קסטנר מאידך גיסא, הצמיחו משפחה מיוחדת במינה. גדלתי בבית שבו השיח המשפחתי היה על ערכים של שלום, אחווה וצדק. מגיל אפס למדתי מאימא שלי שאין דבר כזה אנשים לא חשובים או חשובים פחות. אני באה מבית מאוד פוליטי משני הצדדים, תמיד דיברו פוליטיקה. אני זוכרת את עצמי בכיתה י“א מתנגדת למלחמת לבנון, הלכתי להדריך בשעריה, עשיתי שנת שירות בירוחם. היה לי עניין להבין את הסיפור של המוחלשים, של עיירות הפיתוח. סבא נחמיה מיכאלי נפטר לפני שנתיים וחצי בגיל תשעים ושש. הוא היה דמות מאוד משמעותית בחיי. איש מהמם, עם ראש פתוח וללא אגו. האמין בשוויון ובשלום והיה לי מורה דרך חשוב.”

את סבא קסטנר, היא כמובן לא הכירה ולא זכתה שישתתף בחייה, אך הוא היה נוכח מאוד בחייה, ופועלו עיצב במידה רבה את המורשת המשפחתית.

מה לדעתך מוסר ההשכל מסיפורו של קסטנר?

“הבחירה לא להיות קורבן. לא להרגיש קורבן. בכל מצב. סבא שלי לקח את גורלו בידיו, היה יצירתי, נועז, לא קונפורמיסט, לקח סיכון אדיר, לבש את השריון הכי כבד ועבה שאפשר ועשה את מה שהאמין בו. היום, המחקר ההיסטורי כבר מכיר במשמעות של עשייתו כחבר ועד ההצלה בבודפשט בזמן השואה, ובכך שידו בפעילות הצלת יהודים הייתה הגדולה ביותר בתקופה ההיא – לפי ‘יד ושם’ כעשרים אלף איש. למרות שסיכן את חייו ועשה מה שעשה, כשהגיע הביתה וחשב שכאן הוא יכול להסיר את השריון הכבד, הוא חטף את סטירת הלחי הגדולה בדמות עוול משווע. המשפט שלו החל כשאמי הייתה בת תשע וצרב את ילדותה בכאב אחד גדול. ההסתה נגדו על ידי הימין הקיצוני הייתה בשיאה. היא הייתה חוטפת מכות, קללות והתעללות בדרכים שונות בבית הספר ומחוצה לו. לפחות היום היא זוכה לראות את השינוי בדעת הקהל הציבורית ולסגור באיזה שהוא אופן את המעגל.”

במשך שנים היית אשת תקשורת מוערכת. למה פוליטיקה?

“ביום שהתחלתי להשתמש בפלטפורמות שעמדו לרשותי ולדבר על אונס ונשים מוכות, בעצם התחילה העשייה הפוליטית, רק שאז היא לא הייתה מפלגתית. הייתי מסתובבת ברחבי הארץ ומרצה. קידמתי אג‘נדות, גייסתי כספים, השפעתי בדרכי. נעשיתי חברת כנסת מטעם המחנה הציוני בגיל ארבעים ושש, וזה גיל מצוין, בשֵל, מאוזן. חשוב לי לומר שהפוליטיקה היא מבחינתי אמצעי. היא לגמרי לא מטרה. היא הבמה המרכזית לעשייה שלי וככזו היא משרתת אותי מצוין ומצדיקה את כל המחירים שהיא גובה.”

על אילו מחירים אנחנו מדברות?

“ברגע שאת נכנסת לפוליטיקה, את הופכת להיות רכוש הציבור באופן מוחלט. אני, שהייתי חשופה לתקשורת מגיל צעיר, מודה שזה סיפור אחר לגמרי. כאשת תקשורת יכולתי לסגור את הדלת, כפוליטיקאית – כמעט שלא. החשיפה היא ברמה יום־יומית של איפה הייתי, מתי, מה עשיתי, עם מי נפגשתי ולמה, ועל מה דיברתי, מאוד אינטנסיבי. את הופכת להיות שק חבטות לגיטימי. לא כיף. היקף העבודה בלתי נתפש. אני עובדת מצאת החמה לפעמים עד צאת הנשמה. אבל השאלה החשובה היא לא המחירים אלא הרווחים, והם – גדולים ועצומים.”

תני דוגמה למה שאת מכנה רווחים?

“אני ממש זוכה להשפיע על המציאות. להיות חלק מעשייה משמעותית המשפיעה על ההיסטוריה שלנו כבני אדם וכאומה. לראות את התהוות השינוי. קחי את קמפיין ‘ME TOO’ שמוכיח את הדרך הארוכה שנעשתה במודעות הציבורית ובגיוס דעת הקהל. נשים היום לא מפחדות לקום ולומר את דברן. להודות, לחשוף ולדרוש צדק ושינוי. זה תוצר, בין היתר, של עשייה בלתי מתפשרת בנושא הפמיניסטי ואני גאה בכך וחשה סיפוק גדול. דוגמה חשובה נוספת היא טרמינולוגיה. היום יותר ויותר אנשי ציבור פונים לקהל גם בלשון נקבה: גבירותיי ורבותיי, חיילים וחיילות, עובדים ועובדות. פתאום לא מתעלמים מנוכחות נשית. זה עוד ניצחון. כשנבחרתי לכנסת היה יום עיון לחברי ולחברות כנסת חדשים, ורובי ריבלין היה עדיין יו“ר הכנסת. הוא בא לפתוח ולברך, ואמר בהתרגשות: ‘חברות וחברי כנסת חדשים’. כמעט התחלתי לבכות, הייתי עם דמעות. איפה כל זה היה לפני עשור? אז כן, משהו טוב קורה בעניין הזה, אבל אסור להתבלבל, זוהי רק ההתחלה. אנחנו רחוקים מקו הגמר. הדרך ארוכה וקשה אבל היום צועדות הרבה יותר נשים יחד בדרך הזאת וזה עושה את ההבדל.”

בהרצאת TED המפורסמת שלך את ממליצה לבטל את מוסד הנישואים. מה המסר המרכזי שלך שם?

“אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות שינוי בתפישת מוסד הנישואים. זה נושא גדול שיכול להחזיק ריאיון שלם, אבל אם לצמצם לכמה מילים, אז אני מדברת על ביטול הנישואים כמוסד משפטי. צריך לבטל את הדבר הזה שמקורו בזה שגברים היו צריכים ‘לכתוב בטאבו’ רחם, שמי שיצא ממנו, יהיה רשום על שמם. הדבר המדהים הוא שהיום, עם כל השוויון הפורמלי ועם היכולת של נשים גם לפרנס, הנישואים עדיין קיימים וילדים הולכים עם השם של האבא. למה? ולמה זה נכון שלעבודות הבית וגידול הילדים לא יהיה ערך כלכלי, והן ימשיכו להיות עבודות שקופות שנשים עושות בחינם? אני חותרת לאפשר הסכם חוקי לניהול משק בית משותף בקרב כל מי שרוצות ורוצים לחיות יחד. הסכם שאינו מבוסס על רומנטיקה, על זוגיות או אפילו על אהבה, שאנשים יוכלו באופן חוקי לבחור לנהל את חייהם המשותפים בכל דרך שירצו.

אנחנו למשל בעיצומו של מאבק למען האחיות פישמן, שחיו כל חייהן יחד תחת קורת גג אחת. היום הן בנות תשעים ותשעים וארבע. חיות יחד בבית דיור מוגן ומבקשות שכשאחת מהן תמות, תוכל האחרת לקבל את קצבת השארים שלה. מאחר שהן אינן עונות על ההגדרות בחוק, אין להן אישור לכך. זה לא בסדר בעיניי. עוד אני פועלת להכרה בערך הכלכלי של עבודות הבית וגידול ילדים, לחופשת לידה גם לגברים ועוד.”

העובדה שאת מנהלת זוגיות ארוכת שנים עם ליאור שליין, אך שומרת על הפרדת כוחות היא חלק מהעניין?

“אני חושבת שיש לא מעט אנשים שהיו אולי רוצים לחיות כך, אך לא יכולים להרשות את זה לעצמם מסיבות כלכליות, תרבותיות או חברתיות. אנשים מפחדים מהדרך שבה זה נתפש. חושבים שזה אומר שבדרך זו הקשר פחות מחייב. לא מעיזים או מעיזות להציע את זה לבן הזוג. אני פוגשת רבות ורבים שאומרים שזה גאוני, אבל לא ממשיכים עוד צעד קדימה ל‘בואו נעשה את זה’. אנשים עוצרים ב‘זה גאוני’.”

מהי זוגיות טובה אליבא דמרב מיכאלי?

“אהבה חזקה, שותפות לדרך וסקס טוב.”

למה בחרת להיות ‘האישה בשחור’?

“אני לובשת רק שחור הרבה לפני שאני בפוליטיקה. זה מסר לכך שאני לא מוכנה לשתף פעולה עם ההבחנה המגדרית המתוחזקת על ידי הנִראוּת החיצונית. גברים לובשים חליפה, וכמו שאומר קולין פירת‘: ‘החליפה היא השריון של הגבר המודרני’. היא מבטלת את הגוף, משאירה רק אינטלקט, סובייקט, אישיות, דעה, מקצועיות, רציונליות. לא שיער ארוך, לא צבעים על הפנים, לא תכשיטים. ומה אנחנו? לובשות רק דברים ששמים את הגוף בפרונט, וגם את הפנים מסתירות עם צבעים, תכשיטים ושיער גולש. נטרלתי באופן זה את סוגיית הנראות, וחיפשתי משהו נקי, צנוע. אני רוצה שיתמקדו בפנים שלי.”

איזו שרה היית רוצה להיות?

“הכול מפתה ומעניין אותי: חינוך, בריאות, רווחה. תפישת העולם שלי היא שהכול קשור לכול. ביטחון לכלכלה, חברה לדת ומדינה, וכן הלאה. כל תחום הוא עוד צד של אותו המטבע, אבל אם הייתי צריכה לבחור, הייתי בוחרת במשרד המשפטים. הוא מְרַכֵּז הכי הרבה מהפעילות הקרובה לליבי, הנמצאת במרכז העשייה שלי – זכויות נשים ואוכלוסיות מוחלשות. ויש בו גם את הפוקוס שאני שמה בקידום חדשנות.”

מה התכונה הנדרשת ביותר לפוליטיקאית טובה?

“נחישות.”

יש חברים בכנסת?

“יש, ולפעמים זה מגיע מהכיוון הכי לא צפוי.”

נתניהו בשלושים שניות?

“ביבי איש מרשים, אבל הוא ראש ממשלה גרוע. הוא מוּנע מהדברים הלא נכונים, ובעיקר כואב לי לראות את המחירים הבלתי נסבלים שהוא גורם למדינת ישראל ולחברה הישראלית לשלם. תחת ניהולו אנחנו חלשים יותר כמעט בכל תחום. הוא מסכן את הבריתות האסטרטגיות שלנו. הוא חזק בשיסוי ובהסתה, אלוף בזיהוי חולשות של אנשים ובניצולן. הוא בעיניי ציניקן וחסר אחריות.”

אנחנו עומדים בפתחן של חגיגות השבעים למדינת ישראל. מה המתנה הכי יפה שאפשר לתת לה?

“לשחרר אותה מנתניהו ולבנות מחדש את הממלכתיות המכילה את כולנו.”

לייעוץ ראשוני ופרטים