חייגו: 6120*

מי שלא מכיר את מיקי קם, שיקום…

שיעור קומתה, תרתי משמע, אינו מאפשר לפספס אותה. מה היא לא עושה? היא מדבבת ושרה, מופיעה בטלוויזיה, בתיאטרון רפרטוארי, במופעי בידור ובמופעים לילדים. היא בת שישים ושתיים ויש לה אנרגייה של בת עשרים ושש וכישרון של הרבה אנשים המרוכז באדם אחד. הקריירה שלה עשירה, מעניינת ומגוונת, אבל העוגן שלה היה ונשאר הבית והמשפחה: יהודה והילדים. “הם הפרס הכי גדול שקיבלתי בחיים,” היא אומרת.
היא הכי ישראלית שיש, הכי כחול־לבן. מיקי קם נולדה בקיבוץ מנרה, גדלה בתל אביב, למדה בכפר הנוער ה‘כפר הירוק’ ושירתה בלהקת הנח"ל. ועכשיו, בגיל שאפשר קצת לנוח, היא מנהלת חיים מאתגרים ועמוסי עשייה.
בואי נתחיל ממה שאת עושה בימים אלה.
“רק שישה פרויקטים בו־זמנית. בכל יום אני במקום אחר.”
אהה. ממש בקטנה. פרטי והסבירי בבקשה.
“אני משחקת ב‘עלובי החיים’ וב‘סיפור אהבה בשלושה פרקים’ בתיאטרון הבימה, רצה עם מופע היחיד שלי: ‘מיקי דוט קום’, מופיעה עם גיל שוחט, משתתפת בהצגת הילדים ‘בת הים הקטנה’ המועלית באילת בחודשי הקיץ, ומתחילה חזרות לפסטיגל שיעלה בחנוכה ומתוכננות לו מאה ועשר הופעות, לא פחות ולא יותר. אני גם מלמדת בבית צבי הגשת שירים. נהנית מזה מאוד.”
איך בדיוק מצליחים לתאם את הכול ביומן?
“בכל הצגה יש כמה תפקידים שיש להם ליהוק כפול. ב‘עלובי החיים’ אני מתחלפת עם חנה לסלאו וב’סיפור אהבה בשלושה פרקים’ עם רבקה מיכאלי. הגמישות הזאת מאפשרת לי לתאם בין כל העבודות. כשהילדים היו קטנים אמרתי הרבה ‘לא’. היום אני מוצאת את עצמי אומרת ‘כן’, ועוד ‘כן’, ועוד אחד. אני חייבת להודות שזה נעים מאוד להיות מחוזר בגיל שישים ושתיים.”
מה את הכי? שחקנית? זמרת? קומיקאית?
“אני הכי הכול. למה לתייג? למה לבחור? זה כמו לשאול איזה ילד את אוהבת יותר. אני ורסטילית מאוד, ומשתדלת לגעת בכל אחד מהכישרונות שלי. במיוזיקל אני יכולה לשלב באותו תפקיד: שירה, משחק וריקוד, שזה מושלם עבורי.”
אם הזכרת ריקוד, בואי נדבר על ‘רוקדים עם כוכבים’. מה גרם לך לומר ‘כן’?
“למה לא? אני אוהבת לרקוד. ידעתי שאיהנה מזה ושאשביח את מיומנות הריקוד שלי. ידעתי שלא ‘אפדח’ את עצמי כי אני רוקדת לא רע. יש לי חברה שאומרת שכדי לומר ‘כן’ להצעת עבודה צריכות להתקיים לפחות שתי כ"ף מתוך שלוש: כיף, כבוד וכסף. כאן שלושתן התקיימו בהרמוניה, כך שלא הייתה לי שום סיבה לא ללכת על זה. אפילו שילבתי קטע שלם משם בערב היחיד שלי.”
ונהנית? 
“מאוד. זו הייתה חוויה מופלאה. העבודה הייתה קשה, אבל אני לא מפחדת לעבוד קשה, אני בנויה לזה, זה המקצוע שלי.”
המקצוע שלך הוא גם תחרותי מאוד. איך את מסתדרת עם זה?
“אני לא במשחק הזה. אף פעם לא הייתי. אני כאן כדי לעבוד. מי שעובד יותר, אני מפרגנת לו. אני לא בתחרות עם אף אחד. למזלי הרב תמיד היו הצעות, תמיד עבדתי. הכדור הזה לא הפסיק להתגלגל. אני חושבת שזה שילוב של כישרון, אופטימיות וטיפ־טיפת מזל. טוב, אולי קצת יותר.”
 איך את לומדת טקסטים?
“בעיקר דרך הרגליים. תוך כדי עבודה. בתיאטרון למשל, אחרי הקריאה הראשונה מתחילה ה‘העמדה’. אצלי הרגלים מובילות את הטקסט. אני פשוט זוכרת שכשאני עומדת כאן אני אומרת את זה, וכשאני הולכת לשם את ההוא. יש לי זיכרון אסוציאטיבי וזה מקל עליי. יש גם הבדל בין למידת מונולוג, שבו אני שמה לי סימני דרך, לבין דיאלוג, שבו סימני הדרך הם הפרטנר. לשירים יש נשימה אחרת. הזיכרון המוביל שלהם הוא הלחן. בכל תחום, הלמידה קצת שונה.”
עם איזה טקסט היה לך הכי קשה להתמודד?
“שיחקתי בווינה את ‘גטו’ בגרמנית. אני לא יודעת גרמנית, אפילו לא מילה. לקחתי שיעורים פרטיים כדי ללמוד להגות נכון את הטקסט שלי. למזלי אני מוזיקלית, וגרמנית היא שפה פונטית, אז הסתדרתי. אבל זה בהחלט היה מאתגר.”
נראה שאת אוהבת אתגרים.
“נכון. רוקדים עם כוכבים היה חתיכת אתגר. גם ללמד בבית צבי זה אתגר עבורי. זו שנה ראשונה שאני עושה את זה ואני מוצאת את עצמי מלמדת ולומדת ‘תוך כדי תנועה’. גם להיות סבתא בעידן המודרני זה מאתגר.”
את עושה ספורט?
“ברור. איך אני אשחק תופסת עם הנכד שלי? אני עושה אימוני עצימות עם מורה פרטי, אימוני משקולות ו-TRX.”
מה לגבי דיאטות?
“אני לא פנטית, אבל כמו אצל כל אישה, גם אצלי יש חמישה קילוגרם שמפרידים ביני לבין האושר.”
איך עובדים על תפקיד? בואי ניקח לדוגמה את מאדאם ת'נרדייה ב‘עלובי החיים’.
“אני משתמשת בקווי המתאר הכלליים שיש על הגברת הזאת מההתנהגות שלה לאורך המחזה: היא אישה לא נחמדה, ‘גרידית’ מאוד. המטרה שלה היא לשרוד וכל האמצעים כשרים מבחינתה. אני לומדת איך היא רואה את עצמה ואיך היא רואה דמויות מרכזיות סביבה, בעלה למשל, בעל הפונדק, שהיא מבינה שהוא לא מציאה גדולה, ברור שהיא מתנשאת מעליו. התלבושות, גם הן כלי עזר נוסף להיכנס לדמות, הן מגדירות את האדם. הפאה שחובשים, צבע השיער, המראה שלו. כל אלו יחד עוזרים לבנות את הדמות ואת ההתפתחות שלה במהלך המחזה.
אגב, אני פחות מנתחת את הדמויות שאני משחקת ויותר מרגישה אותן. כך למשל, לאחר עשרים הצגות הוספתי צליעה קלה להליכה שלה. זה נראה לי נכון לדמות ה’צולעת’ שלה. הגוף שלי הוביל אותי לזה. אני נכנסת לדמות כל כך עמוק וחזק כך שאני מרגישה שאני לא משחקת אותה, אני פשוט היא. אותו הדבר ב‘סיפור אהבה בשלושה פרקים’. האימא, שאותה אני משחקת, אומרת לבנה דברים שאני בחיים לא הייתי חושבת, קל וחומר אומרת. ובכל זאת, בכל הצגה אני מתחברת אליה, מרגישה אותה, נכנסת לנשמתה, ועל הבמה היא אני – ואני היא. אחרת זה לא עובד. בקונצרטים עם גיל שוחט אני נועלת נעלי עקב. מוזר, אבל הנעליים מגדירות את האופן שבו אני עומדת. מחייבות אותי לשמור על טונוס מסוים כדי שלא אפול. צריך לארגן את הגוף. זו נוכחות מסוג אחר, נוכחות המשפיעה על השירה שלי. תאמיני או לא, אני שרה אחרת על עקב מאשר על שטוח.”
את זוכה להיות הרבה אנשים ואישיויות. יש בזה שחרור?
“אני עובדת במקצוע הכי מופלא, מתגמל, מבריא ומשחרר. הוא מאפשר לי להיות מטורפת, מופרעת, קנאית, ולהוציא מעצמי התנהגויות שבשום סיטואציה אחרת לא היו באות לכדי ביטוי. יש בנו השחקנים יכולת מופלאה להתבונן בהתנהגות ולהטמיע אותה. לעבד אותה ולמצוא אותה בעצמנו. אני אפילו מצליחה להרגיש תחושות של טעם, העדפות רגשיות, מחשבות אצל הדמויות שאני משחקת.”
אם כך, התפקיד שאת עושה והתפקיד שעושה הדאבל שלך לאותה הדמות לא יכול להיות זהה…
“נכון. חנה לסלאו ב‘עלובי החיים’ או רבקה מיכאלי ב‘אהבה בשלושה פרקים’ שונות ממני כשהן נכנסות לדמות. כל אחת מביאה אליה את האינטליגנציה הרגשית ואת הפרשנות שלה. במובן מסוים זה דומה לבישול. גם אם את ואני נכין את אותו המתכון בדיוק, הוא יצא אחרת לכל אחת מאיתנו.”
 מה הקושי הכי גדול במקצוע הזה?
“אני לא יודעת לקחת חופש, ובגלל זה אני מגיעה לתשישות מטורפת. זה מקצוע ללא גבולות.”
את סלב?
“אני לא מרגישה סלב. אני מדברת עם אנשים ברחוב. לא נכנסת לסרטים בחושך. אני מיקי. פועלת שחורה במפעל לייצור אנרגיות חיוביות. הפרסום הוא פועל יוצא של העבודה הקשה, אבל אני לא עובדת בלהיות מפורסמת.”
מה צריך היום כדי להצליח במקצוע הזה?
“אני מאמינה שאין קיצורי דרך. בשביל להיות טוב, לעבור במה, לעבור מצלמה – צריך להשקיע, לעבוד קשה, ללמוד ולקבל כלים – לדבר ולהבין תיאטרון עוד לפני שקופצים על הבמה. זו פריווילגיה מטורפת ללמוד.”
מה לגבי בימוי?
“זה יקרה. אין לי ספק. עוד קצת.”
 בואי נדבר על פרסים. חשוב לך לקבל? 
“תראי, זה נעים, זה נחמד, זה מחמיא, אבל זה לא הכרחי. זה לא מגדיר אותי. הקהל הוא השופט שלי. כשאני יוצאת במופע יחיד, פותחת קופות והאולם מלא – זה פרס בעל משמעות. העובדה שרוצים אותי לפסטיגל עם כל הצעירים, שמציעים לי סדרות טלוויזיה – היא הפרס האמיתי.”
ב-2015 קיבלת את פרס התיאטרון לשחקנית המשנה ב‘בילי שוורץ’ שעלתה בתיאטרון חיפה. מה הפרס הכי חשוב או הכי מרגש שקיבלת?
“המשפחה שלי. אין שאלה בכלל. היא הפרס הגדול של חיי. היא העוגן. לחזור הביתה ולמצוא את יהודה, אחרי יותר מארבעים שנות נישואים, מחכה לי ושואל איך היה, ובא לראות אותי בהצגות. הילדים, הנכדים. הם התחנה המרכזית שלי, ממנה יוצאים האוטובוסים של חיי. בלעדיהם אף אוטובוס לא היה יוצא או נכנס.”
לייעוץ ראשוני ופרטים