איך שגלגל מסתובב     

אימא של אילאן שרדה את השואה, אך הוריה נספו בה, והיא גדלה אצל דודתה. כשאחותה נהרגה נסגר המעגל, והיא אימצה את אחייניותיה, לימדה את בתה מהי המשמעות האמיתית של נתינה וחמלה. היום מקווה אליאן, כאחראית על התעסוקה במחלקה הסיעודית, שגם היא מעניקה לדיירים חסד ואהבה, שכן היא רואה בעבודתה שליחות וייעוד.

סיפורה של אליאן מנקס.

אילאן נולדה בסתיו 1964 בבלגיה, להורים ניצולי שואה. האב יליד צרפת, והאם ילידת צ'כוסלובקיה, שניהם שרדו את התופת כילדים והוחבאו אצל משפחות נוצריות. את ילדותה בבלגיה היא מתארת במילים חמות, היא גדלה בנוחות, בבית גדול ומרווח, למדה בבית ספר חרדי, מוקפת בחברות.

מדוע עליתם לישראל?

"אבי עבד בענף היהלומים. הוא ושותפו נפגשו עם שר המסחר והתעשייה הישראלי דאז, שרצה מאוד לפתח את תחום היהלומים בארץ. השר ביקש מהם שיעברו לגור בישראל כדי שהם יעניקו מהניסיון והידע שלהם לענף ולביסוסו. אבי ושותפו הסכימו, הם ראו בזה אתגר, ובגיל שמונה עברתי לארץ זרה בלי שאדע אפילו מילה אחת בעברית."

איך הייתה הקליטה?

"הקליטה לא הייתה פשוטה. נדרש ממני לשנות את אורח חיי, לעבור למקום חדש עם מנטליות שונה. הגעתי כילדה זרה, הלבושה באופן שונה, לכיתה מגובשת. לא אחת סירבתי לעלות להסעה של בית הספר, והנהג היה קורע אותי מידיה של אימי. היינו דתיים, אבל אורח החיים בבלגיה היה הרבה יותר מודרני. צפינו בטלוויזיה, אימא שלי נהגה ברכב, וכאן הכול היה שונה, הייתי צריכה להסתגל להבדלים."

במה זה התבטא?

"התביישתי שאימא שלי נוהגת ברכב וביקשתי ממנה להחנות הרחק מבית הספר כשהגיעה לאסוף אותי. ישנה תמונה שזכורה לי היטב: כשהיינו בבלגיה סיפרו שביום כיפור בישראל הכול דומם, לא כמו בחו"ל. לאחר שהגענו ארצה, ביום כיפור 1973, התאכזבתי לראות פעילות ערה של רכבים, חיילים ברחובות, ולשמוע רדיו הבוקע מהדירות. בדיעבד הבנתי שפרצה מלחמה וכיפור של שנת 73 אינו מאפיין את הדממה שהובטחה לי. עם השנים הבנתי שההחלטה לעלות לישראל הייתה החלטה הכי טובה שקיבלו הוריי, בעצם ההחלטה השנייה הכי טובה."

מה הייתה ההחלטה הראשונה?

"לאימא שלי הייתה אחות. כשהייתי כבת שלוש הדודה שלי ובעלה נסעו לחופשה בספרד, הם נקלעו לתאונת דרכים ונהרגו. הוריי החליטו לאמץ את בנות דודתי. עד לאותו רגע הייתי בת בכורה עם אח קטן, בן שנה, ובן לילה נוספו למשפחה שתי בנות הגדולות ממני. הבכורה אולי נלקחה ממני אבל הרווחתי בגדול, הן אחיות שלי לכל דבר, אנחנו עוזרות זו לזו בכל סיטואציה. במעשה הזה אימא שלי סגרה מעגל, מאחר שבשואה היא איבדה את כל משפחתה והיא ואחיה גדלו אצל דודתה, כשקרה האסון לא היה לה אפילו צל של ספק שעליה לגדל את אחייניה. המשפחה גדלה, וכולנו נהיינו יחידה משפחתית אחת. למדתי מה זו נתינה, אהבה ומסירות. אני חושבת שהסיטואציה הזו פיתחה את היכולת שלי להכיל, להתגייס לטובת האחר. זה לא מקרה שאני כל כך אוהבת לעבוד עם בני הגיל השלישי."

מה קרה אחרי שסיימת את לימודייך?

"אחרי שסיימתי תיכון עשיתי שירות לאומי ואחר כך יצאתי לעבוד. היה לי פרק נוסף בחו"ל, כצפוי, בעסקי היהלומים. לא היו לי חלומות גדולים על קריירה, רציתי לבנות קן משפחתי חם ואוהב, וכיאה לדתייה נישאתי בשידוך."

ספרי לנו על משפחתך

"אנחנו נשואים למעלה משלושים שנה. במרוצת השנים נולדו לנו שלושה ילדים, שניים מהם שומרים על אורח חיים דתי, בני הצעיר חזר בשאלה. ברור שהייתי שמחה אם הוא היה נשאר דתי, אבל כאם, האושר של הילדים הוא הדבר החשוב ביותר. כשטוב לו – טוב לי. אני גאה בהצלחתו, כמו מ"פ בצנחנים."

כשאנחנו עוברות לדבר על עבודתה בעד 120, הטון שלה משתנה, עיניה נפקחות לרווחה, והחיוך שעל פניה מבהיר מעל לכל ספק שמבחינתה זוהי שליחות.

מתי הגעת לבית שבהוד השרון?

"הגעתי לבית עד 120 שבהוד השרון לפני  כעשור. אני ברת מזל שנפלה בחיקי הזכות להתפרנס מעבודה שאני מאושרת ופורחת בה. אני אוהבת את תפקידי כאחראית על התעסוקה במחלקה הסיעודית, זוהי עבודה מבורכת, הממלאת את חיי במשמעות ועניין."

מה את עושה בתפקידך?

"אני אחראית על הפעילות של דיירי המחלקה הסיעודית בשעות הבוקר. חוץ מהפעילות המגוונת והקבוצתית שאנחנו מקיימים, אני עושה עם הדיירים עבודות יד מגוונות, מעבירה שיעורים, משוחחת איתם על נושאים שונים ומפעילה אותם בתנועה. אני רואה בשיחות שלי עם הדיירים את החלק הכי חשוב בתפקיד. מדובר בשעות ארוכות של הקשבה לאנשים, ששום סופרלטיב לא יכול להגדיר את ההערכה והכבוד שאני רוחשת לפועלם."

איזו אליאן פוגשים בעבודה?

"אני אדם די מופנם, ומי שיראה אותי מהצד לא יאמין כמה אנרגיה וביטחון העבודה הזו מקנה לי. אני שרה, רוקדת, מדברת בביטחון ובקול צלול, בשונה מחיי האחרים. אני שומעת על הקשיים והשמחות, הילדים, הנכדים והנינים, מסייעת בעצה, במילה חמה, משלימה פערי ידע על הקמת המדינה, ההיסטוריה והתרבות, ולעיתים גם מקבלת עצות טובות מניסיון חייהם."

במה את עוסקת בשעות הפנאי?

"יש לי ידיים טובות לעבודות אומנות. בכל שנה אני מעשירה את עולמי בקורסים שונים, כמו תפירה ועיצוב רהיטים מקרטון, ולאחרונה אף התחלתי ללמוד לנגן באקורדיון."

את שלמה עם ההחלטה לגור בישראל?

"הגעתי לישראל לאור ההחלטה העסקית של הוריי, אבל בכל שיחה עם הדיירים מתחזקת בי ההכרה שזה המקום היחיד עלי אדמות שנועד ליהודים."

את אדם שמח?

"אבא תמיד אמר לי שזו מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ובכל יום אני משתדלת לקיים את צוואתו, לא להפסיק לשמוח ולשמח, גם ביום מעונן."