חייגו: 6120*
עד 120 מזמינה אותך לצפות בעונה החדשה של הסדרה "עד מאה כעשרים" בהשתתפות דיירים משלושת הבתים בערוץ הוט סניור ובערוץ היוטיוב שלנו ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

אהובת הקהל – תיקי דיין

 דיין היא ללא ספק בת מזל אמיתית ופנומן בימתי בכל קנה מידה אפשרי. היא מלהטטת בין המדיות, ובמשך שנים נהנית מאהבת הקהל. בגיל שבעים וארבע היא מחוזרת מכל עבר וזוכה לכבוד רב.

 

"עד גיל שש גרנו בשכונת נווה שאנן שבתחנה המרכזית, אחר כך עברנו לביאליק 58 ברמת גן. גרנו בבית פנימי, בקומה ראשונה מול הזבל. ההורים ישנו בסלון וארבעת הילדים בחדר, גם סבתא שלי, רוזה, גרה איתנו. בגלל הסיטואציה המשפחתית, המבנה הנפשי שלי הוא כזה שאני רוצה להשתפר כל יום מחדש." אני יושבת מול תיקי דיין, הגברת הראשונה של 'שחקונא', שנראית נפלא. העור הבהיר שלה והנמשים מסגירים את המוצא הסורי, רק רעמת התלתלים האדומה, שהורגלתי לה בילדותי מ'קרובים קרובים', הוחלפה בתספורת קצוצה עם פסים בהירים, היא רזה ושופעת חיים כתמיד. הנייד שלה מצלצל, מציעים לה תפקיד, והיא מסרבת לו בנימוס, אבל ממש בנימוס. בקרוב נראה אותה בסדרה 'העיר הטובה' כשושה גבאי, אימו של עוז זהבי, שמשחק את אדם גבאי, הומוסקסואל בארון, ובמסך הגדול, בסרטם של ארז תדמור ורועי אסף, 'ילדים של אף אחד'. דיין היא ללא ספק בת מזל אמיתית. בגיל שבעים וארבע היא מחוזרת מכל עבר וזוכה לכבוד רב. אילו הייתה שחקנית בארה"ב, הייתי בוודאי פוגשת אותה באחת מאחוזות הנופש שלה, כיאה לכוכבת גדולה, אבל שלל תכשיטיה וסגנון לבושה מעידים שהיא לא אשת שאנל ופראדה, ושזכתה בעמל כפיה ובכישרון כמעיין המפכה לנישואים מאושרים, שארכו למעלה משלושים שנה עם יאיר אחי אילן (ז"ל), ולנאמנות למשפחתיות, לבנותיה, לחתניה ולנכדיה, בראש ובראשונה.

 

דיין אינה מתמסרת בקלות, היא מבינה היטב את המשחק התקשורתי. ולמרות זאת, אני חשה באהבת האדם שבה בכל רגע בריאיון. הלב שלי מתפוצץ אליה, ואני נחושה לכתוב עליה בעדנה המגיעה לה.

 

מקורות חייה מובן כי היא פנומן בימתי בכל קנה מידה אפשרי. התפקידים זומנו לה מצעירותה, ודבר לא עמד בדרכה. הילדה הקטנה, שהגיעה מבית שריחפו עליו חולי ומלחמה קיומית, נגעה ועודנה נוגעת בשמיים, בקלילות, היא מלהטטת בין כל המדיות, וזוכה לאהבת הקהל במשך עשרות שנים. גם התבטאות אומללה כזו או אחרת נסחפה עם גלי השכחה ודהתה עם הזמן, וגם היא דוחה על הסף כל ניסיון שלי לפתוח כאבי עבר.

את ההצלחה הכבירה שלה היא מייחסת לאינטואיציה שיש בה מילדות ואומרת: "אלה החושים שהופכים את המקצוע הזה לנפלא. הבחירות שלי במשך השנים, זו הקריירה שלי. כשכולם יצאו מהלהקות הצבאיות אחרי ששת הימים, כל הסטארים קיבלו הצעות מפשנל ללהקת פיקוד דיזנגוף, אני אמרתי לעצמי, מה, אני אעשה עוד פעם את מה שעשיתי בלהקה, והלכתי לעשות את 'קטשופ' של חנוך לוין (רביו סאטירי שהוצג ב-1969 במרתף 'הקברט הסאטירי' נגד פאתוס המיליטריזם הישראלי), לא ידעתי אז כלום. זו הייתה הבחירה, האינטואיציה שלי בנתה את הקריירה שלי." היא נולדה כתקווה רוחמה דיין ב-1948, לשמעון וציונה דיין. "כשאימא שלי הייתה בהיריון איתי, ואני בגיל של המדינה, היא רצתה לעשות הפלה. אבא שלי אמר לה, 'אני לא חותם, אולי הוא יהיה ראש ממשלה'." כך נהייתה דיין לראש השחקניות ולאחת המוערכות ביותר בתעשייה.

 

היא מספרת על עצמה שהייתה בילדותה קאובוי, אבל עם מודעות חברתית מפותחת מאוד. "בפתח הסמטה הזו, איפה שגרנו ברמת גן, היה 'מרקו אופניים'. אח שלי, קובי, לקח חלקים של אופניים ובנה לי זוג נהדר. ביקשתי ממנו גם שישים על הכידון מושכות, חבל כזה, ונהגתי עם המושכות כאילו אני על סוס. הייתי קאובוי, ובגלל שהייתי די מרכזית בשכונה הבנתי שאני יכולה לעזור לילדים. לא הייתי מלכת הכיתה. מלכת הכיתה  הייתה יפה וחרשנית, אני הייתי נורא מצחיקה." את דמות הקאובוי היא מייחסת למיקום הגאוגרפי של הבית ברחוב ביאליק. "גרנו בין שני בתי קולנוע, אורדע ורמה. כרטיס עלה אז ארבעים ושבע וחצי גרוש. בגלל שידעתי לספר סיפורים, אבל לא היה לנו כסף ללכת לקולנוע, וכל הזמן רציתי לראות קאובויים וסוסים, הייתי באה הביתה, מנערת את המכנסיים של אבא שלי ומוצאת חמישה או עשרה גרוש, כל אחד תרם את הכסף שהיה לו כדי שאקנה כרטיס. הלכתי לקולנוע כדי לספר לחברים את הסרט."

 

מאז גילמה את הקאובוי במערבון השכונתי זכתה דיין לגלם מאות תפקידים, שקצרה היריעה מלהכילם. אחת ההצגות הראשונות הייתה 'מלכת האמבטיה', מחזה אנטי מלחמתי של חנוך לוין (1970), שאיתו תשוב לשתף פעולה פעמים רבות בעתיד. "על חנוך לוין צריך לכתוב כתבה נפרדת," היא מחייכת ואומרת, "לתת לו את הכבוד הראוי."

 

בשנת 1973 הצטרפה דיין לתיאטרון הקאמרי, שם שיתפה פעולה עם יוצרים רבים, ביניהם אפרים קישון, הלל מיטלפונקט ויוסף כרמון. היא הייתה בלה ב'אורזי המזוודות', לביבה ב'מלאכת החיים', רות שחש ב'יעקבי וליידנטל', כולן לויניות. כוכבה זהר מתחילת הדרך.

 

"כשהייתי בת עשרים הופעתי עם אריק איינשטיין וצוות לול ב'חמוץ חמוץ' ובגיל שלושים עם הגשש החיוור ב'פלפילו'." מאז קטפה שני פרסי תיאטרון, על איטה ב'עיר הנפט', תפקיד שמיטלפונקט חיבר במיוחד בשבילה וזיכה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בשנת 2004, וב-2011 על 'מכולת', שעליו זכתה בפרס שחקנית השנה. ב-2014 זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר על קסנדרה מ'וניה, סוניה, מאשה ושפיץ' של כריסטופר דוראנג. דיין קיבלה גם את פרס האקדמיה לטלוויזיה ופרס מפעל חיים מטעם אמ"י.

כשאני שואלת אותה איך היא כל כך וירטואוזית וורסטילית היא משיבה: "בכל תפקיד החיבור הוא מסוים מאוד. ב'עיר הנפט' איטה היא פליטת שואה, יש לה בת, יודית, עגונה, כי בעלה נעלם בקרבות מלחמת ששת הימים. היא נוסעת איתה לאבו רודס, שם היא פותחת פנסיון. לפנסיון הזה מגיעה להקה צבאית לקראת ביקורה של גולדה מאיר במקום. גם אני הגעתי לשם עם להקת השריון אחרי מלחמת ההתשה, הופענו באבו רודס ובכל סיני, והנה אני משחקת פולנייה, אשכנזייה, ערמומית, תככנית ונצלנית, שזה רחוק ממני מאוד, אבל איכשהו התחברתי לתפקיד הזה והקהל התחבר אליי, למרות שהיא נוראית. בסוף אני מבינה אותה, את האופי שלה, ואפילו מרחמת עליה."

 

אבל מכל הדמויות בעולם מפתיעה דיין בווידוי אישי על דמות שקרובה לה: "האדם המשפיע והאהוב ביותר בחיי הוא אימא שלי, מנהלת לשכת הסעד, שהתחילה במעברות, במחנה ישראל, ובזקנתה הייתה עובדת סוציאלית בבית אבות בבת ים. כשהייתי בת חמש־עשרה הערצתי אותה וכתבתי לה שאם היא הייתה, למשל, השכנה שלנו, הייתי כל היום אצל השכנה – 'איך את אהבת את חייך, מכל המצוקות ומכל המחלות.' היא הייתה אישה מדהימה, מרכזית מאוד. דיברה בריש ובעין, כמו ברדיו, ועזרה לכל האנשים, לכל המשפחה, אישה משכמה ומעלה."

 

לדיין ברור שאימא קוראז' (ברכט) הייתה פסגת חייה כשחקנית, ומאז היא נושאת את עגלת התפקידים המלאה: "ארבעת התפקידים האחרונים לפני אימא קוראז' היו הכנה לתפקיד." היא מהרהרת ואומרת, "למעשה, מאז סיימתי את ניסן נתיב התפקידים מגיעים אליי. זה היה המזל שלי לעומת שחקניות אחרות. כל הזמן ממשיכים להגיע תפקידים שאני רוצה לעשות: 'משפחה חמה', 'עלובי החיים', 'סוויני טוד' עם אלברט כהן. תמיד עבדתי ותמיד עשיתי תפקידים נפלאים, לפעמים חשבתי על שחקניות אחרות שהן בוודאי טובות כמוני, אבל אין להן מזל לקבל בפעם הראשונה את התפקיד הטוב. באתי לתיאטרון והגיע במאי אנגלי (פיטר ג'יימס) לעשות את 'כטוב בעיניכם' (שייקספיר), ואני בכלל נראיתי כמו פרחה ולא היה לי אכפת איך אני נראית, ואדם אובייקטיבי מארץ אחרת בחר שאשחק את רוזלינד, אז שיחקתי אותה, ומייד התחילו לחשוב עליי לתפקידים בגודל כזה ומסוג כזה. עכשיו אני משחקת את ויקטוריה אברבנאל בבית לסין, ב'תפוחים מן המדבר', שחיה בתא משפחתי דתי ונוקשה עם בעל אלים ושתלטן. הם כבר נשואים הרבה זמן, ויש להם ילדה שבורחת לקיבוץ בדרום. את אחותי שרה מגלמת לירית בלבן הנפלאה. אי אפשר לתאר את החיבור של הקהל להצגה הזו. אני לא מבינה את הדבר הזה. מהרגע הראשון הם איתנו, צועקים, מעורבים ואוהבים."

 

על הקשר הכמעט טלפתי שלה עם הקהל היא עונה: "אם אני עולה על הבמה ועד עכשיו דיברו לאט, אני מדברת מהר. יש לי חושים, יש לי קצב מיוחד. אני קוראת מה קורה עם הקהל. אם צריך להרים אני מרימה, אם צריך להרגיע אני נרגעת."

 

החושים הללו, הרגישות, מתברר שנולדו אצלה כבר מקטנות. "בכיתה ה ראיתי בחצר בית הספר ילדה עם ארטיק, שמתי לב שאנחנו יכולות להיות חברות. אז באתי אליה ואמרתי לה: 'את רוצה להיות החברה הכי טובה שלי?', ומאז דולי היא החברה הכי טובה שלי."

 

בכלל, החצר משמעותית בילדותה של דיין: "רוב הילדות שלי הייתה בחוץ, בחצר. היינו חוזרים הביתה, שמים את הילקוטים ויוצאים לחצר. זה הורס אותי שהיום אין חצר. אנשים לא מרשים לילדים שלהם לרדת למטה לשחק. הם דואגים מכל מיני סיבות, חלקן בוודאי מוצדקות. לאבא שלי הייתה חנות ירקות ברמת גן, הייתי נוסעת באוטובוס שתי תחנות לחנות. לא היו ניידים. חבל לי על הדור שלא יכיר את המשחקים בחוץ, בקבוצות, בזוגות."

 

על הזוגיות המדהימה והאוהבת שלה עם בעלה שנפטר ב-2002 ושתי בנותיהן, היא מסכימה לומר רק דבר אחד: "הייתי נשואה שלושים ואחת שנה ליאיר אחי אילן. יש לנו שתי בנות, רוני וגילי, וחמישה נכדים." שמות הנכדים, אגב, מקועקעים על ידה. כשאני שואלת אותה איך היא יכולה לתאר את הגעגועים לבעלה, היא מבכרת לשתוק. "יש תמונה גדולה מאוד של בעלי ליד הטלוויזיה, וזה משמח ונעים. אני לא בן אדם עצוב. אני לא סובלת דרמות. אני בן אדם חפיפי."

מה יש לך לומר על הזקנה?

"רק תלונות. אני לא מבינה את הסידור הזה. אחרי שאתה כבר מנוסה, מלא בתבונה, בניסיון, בביטחון, רכשת כמה דברים, אז עכשיו מגיעה הזקנה. מה יש? למה? פתאום העיניים כואבות, האוזניים, הברכיים. בעצם, כל מקום כואב, ואתה נכנס לחרדות. הגיעה הקורונה וכיסחה לנו את הצורה. התחילו אצלי כל מיני חרדות כלכליות ובריאותיות. שנתיים שיבשו לי את החיים. עכשיו אני קצת מאוששת את הגוף, הולכת המון, במקומות שאף פעם לא הלכתי, אני הולכת הרבה מהבית שלי בוויצמן לבית לסין וגם לאורך הירקון. זה נהדר."

 

איך הייתה הדרך מהשכונה, מביאליק ברמת גן לוויצמן שבצפון תל אביב, ובאמצע, כשגרת עם אישך בבית הכי יפה והכי גבוה ביפו העתיקה?

"זה לא משהו שהיה לי בראש. התנהלתי, עבדתי, התפרנסתי מגיל אפס. הייתי גם גננת. אני מאוד גאה ומודה לאל כל יום, באמירה ווקאלית, כי חייתי עם אנשים שלא הייתה להם הפריווילגיה הזו של לעשות מה שהם רוצים, ותודה לאל, למרות כל הדברים הקשים, יש דברים נפלאים נפלאים!"

 

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

רוצים עוד תוכן?

בואו אלינו לסושיאל