רות צור

ח ד ש ה  ב ב י ת . . . ו ג ם  ע ל  ה ב מ ה.

היא דיירת בבית רק שלושה חודשים, אבל כבר התחילה להפנים את המהפך שחל בחייה. היא בת שבעים ותשע, תושבת ראשון לציון ועברה עם בן זוגה אברהם לגור ב'עד 120 '. היא נהנית מהחופש ("לא צריכה לעמוד ולבשל כל יום"), מהפעילויות ("כל-כך הרבה חוגים מרתקים") ומהתפקיד החדש בהצגה 'מה עושים עם ג'ני?' המועלית על ידי הדיירים. האינטליגנציה הרגשית וחוש ההומור שלה עוזרים לה להתבונן בקשיים באופטימיות רבה. רות צור – נעים מאוד להכיר.

כבר לפני עשר שנים רצתה רות לעבור לדיור מוגן. היא הייתה כמעט בת שבעים, עייפה מלתחזק דירה בת חמישה חדרים, מלעמוד שעות במטבח, מהלחץ ומאי-הוודאות בענייני בריאות, מבגידת הגוף. היא חלמה על מקום שקט ובטוח שידאג בשבילה לכל הדברים. אברהם, בעלה בן השמונים, קצין קבע לשעבר, התנגד, אבל הבטיח שכאשר ימלאו לו שמונים – יעברו. והוא אכן קיים את הבטחתו. לפני כשלושה חודשים ארזו הכול ועברו לבית בראשון לציון.

איך ההרגשה בבית החדש?
"נהדרת," אומרת צור, "מרגישה כמו בתהליך החלמה בבית מרגוע נפלא שיש בו אנשי צוות מסורים ומקצועיים הדואגים לכול. גם ענייני החברה משתפרים לאט, אבל בטוח".

למה דווקא לכאן?
"בגלל אשת המכירות המצוינת," היא צוחקת ומיד מרצינה. "האמת היא שראינו כמה מקומות ומצא חן בעינינו שהמקום לא עמוס מדיי בדיירים, ולכן אפשר לקבל שירות ראוי. ואכן," היא מוסיפה בהערכה, "יש לי רק מילים טובות על הצוות כולו. לא רק שאני מרגישה שמקשיבים לי, אלא גם מיד ממלאים כל בקשה והערה שלי."

יש לכם כבר חברים במקום?
"התיידדנו עם מקצת האנשים ועם השאר אני מבינה שייקח קצת זמן. לא כולם נפתחים מיד." קשה שלא להתאהב באישה העדינה וטובת הלב הזאת ובפילוסופיית החיים שלה, "הכי חשוב זה להסתכל על הכול בהומור," היא אומרת, "רק לא להיכנס לדיכאון. אפשר להתלהב גם מדברים פשוטים לכאורה, שיחה טובה עם חברה, נוף יפה, ציור מעניין".

תארי לי את סדר היום שלך, לאיזה חוגים בחרת ללכת?
"אני מאוד אוהבת לפתור תשבצים וסודוקו. יש כאן הרבה הרצאות מעניינות, אבל בעיקר יש מבחר גדול של חוגים. אני שרה במקהלה, הולכת לחוג 'האני האישי בגיל השלישי' ומשתתפת בחוג דרמה, ונהנית מכל רגע."
במסגרת אותו חוג מתקיימות בימים אלה חזרות להצגה 'מה עושים עם ג'ני?', וצור מגלמת את דמותה של אחת מבנות הגיבורה. הצגה זו, אגב, מועלית במקביל גם בתאטרון 'הבימה'.

חולמת על תפקיד ראשי?
"מה פתאום, אני חדשה," מצטנעת צור, "ואני מרוצה מהתפקיד שקיבלתי".
נראה שזה הסוד לחיים הטובים והאנרגטיים של האישה המיוחדת הזאת. היא תמיד מרוצה מהקלפים שחילק לה הגורל ולא עוסקת בחשבונאות ובקינאה, "קינאה וטינה מקצרות את החיים ולא תורמות לך כלום".

צור שהייתה פקידה בכירה בעיריית ראשון לציון, תמיד נמשכה לכתיבה, לאמנות וליצירה. לכתיבה יש תפקיד משמעותי בחייה – היא כותבת מאז למדה קרוא וכתוב.
מה את כותבת?
"פרוזה ושירים. כשהילדים היו קטנים כתבתי לילדים ואחר כך למבוגרים. היום אני כותבת בעיקר שירה."

פרסמת את השירים והסיפורים שלך?
"פרסמתי בעיתונות לילדים. סיפורים ב'על המשמר' – בעריכתו של בנימין טנא, בעיתון 'דבר הפועלת' ובמגזין 'אורים להורים' השייך להסתדרות."

ובהוצאה לאור?
"ב 2006- יצא לאור במימון שלי ספר ילדים בהוצאת 'סער'. שמו של הספר, 'לברז יש נזלת'." היא משתתקת ואז משתפת, "נאמר לי שהמפיץ אהב מאוד את הספר ולכן יפיץ אותו בכל החנויות של רשת 'סטימצקי'. כמובן ששמחתי והתרגשתי מאוד, אבל יום אחד נכנסתי עם חברה לאחת מחנויות הרשת והייתי בטוחה שערימה של ספרי תעמוד לצד רבי מכר אחרים בשולחן המרכזי. מה רבה הייתה תדהמתי כשמצאתי עותק אחד זרוק מתחת לפינה אפלה שאי אפשר למצוא. כתבתי מכתב זועם למחלקת השירות של סטימצקי וקיבלתי, במקום התנצלות, נזיפה מההוצאה לאור שמיד החזירה לי את כל הספרים שהודפסו".

ומה עשית בהם?
"החברים של ילדיי התנפלו על הספר כמוצאים שלל רב וכל המהדורה נמכרה בכמה ימים, בלי הטובות של ההוצאה," היא מחייכת, "נותר לי עותק אחד למזכרת".

מה נותן לך השראה?
"כל דבר שקורה במהלך היום," מסבירה צור. "משהו שמרגיז אותי, מישהו שמספר לי משהו ומעורר את האמפתיה שלי, וגם סתם הלך נפש או הרהור שיורד עליי".

מה עוד את חולמת לעשות?
"יש כאן דיירים שמציירים באופן יוצא מן הכלל," אומרת צור, "גם אני יודעת לצייר ושוקלת להצטרף לחוג ציור, הבעיה היא שלא אדע מה לעשות בכל הציורים, הקירות בבתי ילדיי כבר מלאים בציורים," רות מתכוונת כמובן לשלושת ילדיה ולשבעת נכדיה המתוקים, "ואיני בטוחה שציוריי יוכלו להיתלות ליד ציורים אלה".

מתעמלת?
"פלדנקרייז, אצל מדריכה מעולה שמשלבת בשעורים גם את 'שיטת פאולה'."

ולקינוח, איפה הכרת את בעלך ומה לדעתך הסוד לחיי נישואים ארוכים ומאושרים?
ושוב הצחוק המתגלגל. את אברהם הכירה בצבא כשהייתה חיילת והם נישאו בחתונה צבאית. "הסוד פשוט: סבלנות, סבלנות וסובלנות," חותמת צור, "ואהבה כל הזמן".

רות מבקשת לסיים באיחולי שנה טובה ובתודות לכל העושים במלאכה בבית בראשון לציון.