מפסל רגשות

יש לו קול חם ונמוך, חוש הומור, והוא מדבר בשפה גבוהה ומשובחת.
דן מלר, בן שמונים ושלוש, פרופסור לרפואה ומנתח פלסטי בכיר גמלאות. צייר, פסל, ומחברם של ספרים בתחומי הרפואה וחופש הדת, מתגורר בארבע השנים האחרונות ב'עד 120 ' – הבית בתל אביב, ומאושר מכל רגע. מה הוא חושב על פולחן היופי, על קמטים והזרקות ועל מונותאיזם – הצצה למוח מבריק של אמן מוכשר ואיש אשכולות.

לדן מלר, מי שניהל את המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים 'סורוקה' והיה אחד המנתחים הפלסטיים המובילים בתחומו בישראל, אין רגע דל; הוא מפסל באבן פסלים אקספרסיוניסטיים עוצרי נשימה, מאזין אובססיבי למוזיקה קלסית, לוקח את הנכדים לחו"ל, וממשיך לייעץ במרפאתו הפרטית ולכתוב חווֹת דעת. בריאיון אישי נחשפת דמותו המרתקת של מי שמצליח לגעת במדע ובאמנות במשיכות מכחול הומוריסטיות דקות.

מתי ולמה החלטתם לעבור לדיור מוגן?
"עד גיל מסוים אין מחלות והעתיד נראה ורוד," מסביר מלר, "והגיע השלב שרצינו לקבל את כל השירותים הנדרשים במקום אחד".
זה לא אומר כמובן שהוא לא יוצא מהבית. פעמיים בשבוע נוסע מלר לסטודיו בקיבוץ חולדה, אותו חולק עם אמנים נוספים, ומפסל באבן פסלים מרשימים.

למה דווקא אקספרסיוניזם ואיך זה מתקשר לעובדת היותך מנתח פלסטי?
"כירורגיה פלסטית גם היא אמנות," אומר מלר. "רפואה, באופן כללי, היא שילוב של אמנות ואנושיות. ברפואה פלסטית מדובר בשיקום, עיצוב ובנייה מחדש של איברים פגומים. כשפיסלתי את הגוף הנשי, הקפדתי תמיד להיות מדויק, סימטרי וצמוד למראה הטבעי, אבל באמנות פלסטית אני מעדיף בדיוק את ההפך, אני אוהב לתת דרור לדמיון ולפסל אישה שאיבריה אינם סימטריים. האמנות אקספרסיוניסטית מבטאת דמיון ורגש מתפרץ, אותי מעניין לתאר את הרגש, איך אני רואה וחושב, ולא סתם לחקות את הטבע."

מי האמן האהוב עליך ומה מקורות ההשראה שלך?
"פיקאסו הוא מורה הדרך שלי, וגם כל האמנים מהזרם האקספרסיוניסטי הגרמני, נפלאים בעיניי." גם הזרקות מוגזמות יכולות ליצור מראה אקספרסיוניסטי "פולחן היופי לא התחיל היום," משיב מלר בחיוך, "הוא התחיל עם הפיכתו ההדרגתית של הקוף להומו ספיינס.
מאז ומעולם סגדו ליופי ועשו הכול כדי להיות יפים, ראי מקרה קלאופטרה. זה בסדר ולגיטימי, אלא שצריך לדעת מתי להפסיק ומתי הבקשה של המטופלת מוגזמת. המנתח הפלסטי צריך להיות זהיר מאוד ולא להיענות לכל גחמה של מי שפונה אליו."

אז איך מחליטים מתי זה נכון ומתי לא?
"באופן כללי קמטים לטעמי, זה לא דבר נורא כל כך, קמטים מופיעים אצל כל בני האדם בתבנית קבועה כבר מילדות. כיעור ויופי הם מושגים יחסיים. הרי אם לכולם היה אף כמו זה של סיראנו דה ברז'ראק, ופתאום היה מופיע מישהו בעל אף קטן וסולד, הוא היה יוצא הדופן והחריג. זה הכול עניין של נורמות. עם זאת, אם בחורה בת שלושים נראית מקומטת כמו בת שבעים, וראיתי דברים כאלו, חובה לעזור לה, אבל אם מישהי רוצה לנפח את השפתיים בהזרקות, אני אומר לה שזה לא יקרה אצלי."

איך קרה שבחרת דווקא בתחום הזה?
"זו הייתה אהבה ממבט ראשון," מתוודה מלר. "הייתי מתמחה צעיר ויום אחד הגיע לבית החולים פרופסור צבי נוימן שהגיע מירושלים לנתח ילד שהייתה לו שפה שסועה.
פרופסור נוימן היה זקוק לאסיסטנט בחדר הניתוח. כולםהביטו בבוז ועיקמו את האף. אף אחד לא רצה לעזור לו, כי בעיניהם כירורגיה כללית אמתית היא ניתוח של המעי הגס או של הקיבה, לא פלסטיקה, אבל כשביקשו ממני שאהיה אסיסטנט בניתוח – הסכמתי. עד היום אני זוכר את הרגע שבו חתך פרופסור נוימן את השפה העליונה של הילד. צמרמורת ותדהמה, הלב שלי עצר מלכת. איך הוא יצא מזה? חשבתי, איך יתקן את הדבר הזה? זה היה  נדמה לי בלתי אפשרי, ואז כשהוא התחיל לתפור בעדינות וביד אמן, וראיתי את הילד מקבל לראשונה פנים נפלאות ומתוקות, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. חזרתי הביתה נסער ולמחרת פניתי אליו וביקשתי שיקבל אותי להתמחות אצלו. לא היה לו תקן פנוי עבורי, אבל הוא המליץ בפניי על בית חולים 'רמב"ם' בחיפה, ולשם עברתי להתמחות."

מה היה הרגע המספק מכול בעבודה?
"הסיפוק שלי נבע ישירות מהאושר שנגרם לפציינטים בעקבות הניתוחים שערכתי; גידול סרטני שהוסר בהצלחה והמטופל הבריא; מישהו שהיה לו אף עקום וכעור – ויצא יפה יותר; פצע סוכרתי שלא החלים וברקע ריחפה סכנת כריתה של הרגל, ובזכות הניתוח הפלסטי שבצעתי, רגלו ניצלה. בכלל," מוסיף מלר, "הרגעים המשמעותיים ביותר בקריירה שלי היו כשהצלחתי להציל איבר מאבדן. לא פעם אמרו לי אורתופדים: 'עזוב, אין מה לעשות, צריך לקטוע את הרגל,' אבל אני לא רציתי. לקטוע יש תמיד זמן, חשבתי, וכל הרעיון הוא להשתמש בשיטות מתקדמות כדי להציל איברים. זה אמנם מורכב מאוד להעביר רקמות ושרירים, אבל זה גם כל היופי".

מהן התחנות החשובות בחייך?
"אני חושב שיש שלוש מרכזיות. הראשונה הייתה בצבא. הייתי מ"מ בגולני ושם הרגשתי באמת שהגעתי לבגרות. לעמוד מול אנשים ולפקד עליהם, לא היה דבר קל. השנייה הייתה הקמת המשפחה: ההתאהבות בצופיה, הולדת הילדים ואז הנכדים. נקודת המפנה השלישית הייתה כשקיבלתי את ניהול המחלקה בסורוקה. שם קבעתי את המדיניות, העמדתי דור חדש של תלמידים, פיתחתי את המקצוע ושאפתי כל הזמן ללמוד דברים חדשים ולחדש בעצמי, כמו באמנות," הוא מוסיף.

כתבת כמה ספרים, אחד אוטוביוגרפי העוסק בתחום התמחותך ואחרים העוסקים במקומה של הדת בחיינו. היית גם פעיל נגד כפייה דתית. מה הניע אותך?
"כשהייתי נער, לא הייתה קיימת הפרדה בין ילד דתי לחילוני. אף אחד לא אמר לי מה לאכול או חייב אותי לשים כיפה, כדי לא לפגוע ברגשות הזולת. הכפייה הדתית החמירה עם השנים והדתות המונותאיסטיות הביאו דברים רעים. בשמן, יש מי שמצווה על המאמינים להרוג, לערוף ראשים ולהתנהג באכזריות. ומה בכלל אכפת לך מה אני עושה?
מי אתה שתגיד שהומוסקסואליות היא דבר רע? הרי גם הקופים קיימו ומקיימים יחסים הומוסקסואליים. נדרש לי זמן רב להבין שברית מילה היא דבר נורא, וגם נישואים ברבנות."

דן מלר נשוי באושר רב לאשתו צופיה, ד"ר למתודולוגיה של החינוך, אותה הכיר באוניברסיטה בירושלים. יש להם ארבעה ילדים ו'הרבה נכדים' כדבריו. מה סוד הנישואים המאושרים?
"התאמה. נושאים ותחומי עניין משותפים, הקשורים לעיסוק של כל אחד מבני הזוג, ואמונה באותם ערכים חברתיים ואנושיים – שבני הזוג יהיו מוכנים להיאבק למען אותן מטרות, ולא יהיו משני צדי המתרס."
משולש האושר שלו מתחלק בין פיסול, האזנה למוזיקה ובילוי עם הנכדים, "כשנכד או נכדה פורשים לקראתי את זרועותיהם לחיבוק, מיוזמתם שלהם, ואומרים: 'סבא אני אוהב אותך,' אני כבר לא זקוק לשום דבר נוסף," הוא אומר בחיוך.

באילו חוגים אתה משתתף?
"אני שומע את כל ההרצאות שמביאים לכאן, יש לי מינוי לפילהרמונית, ואני אוהב במיוחד את החוג של שני בבוקר, שבו מנתחת המורה יצירות מוזיקליות קלסיות."

אילו דברים נוספים היית רוצה ללמוד?
"שפה נוספת והיסטוריה של האמנות."

ולסיום, מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה?
"רק בריאות. כל השאר כבר ייגזר מזה. אני רוצה בהזדמנות זו לאחל בריאות טובה לכל חבריי וידידיי, ולכל דיירי בית 'עד 120', ושנה מצוינת."