יעקב פרידמן

תעודת זהות
שם: יעקב פרידמן
גיל: 90
מקום מגורים: 'עד 120 ', הבית בראשון לציון
סטטוס: אלמן, 2 ילדים, 4 נכדים, 2 נינות

את יעקב פרידמן באנו לראיין במסגרת הכתבות שלנו על אמנים ב'עד 120 '. ככל שהתקדם הריאיון התגלה לפנינו, לא רק צייר ואמן, אלא גם אדם סקרן, עתיר תבונה, אופטימי ומלא השראה. את ריקוד החיים מלא החן והעדינות של יעקב פרידמן לא פוגשים כל יום, הוא אוהב את החיים, דבק בהם והם מחזירים לו אהבה. פרידמן מתגורר בבית כבר עשר שנים.

יש לו שני ילדים– מוצלחים – הוא מבקש להדגיש. בתו היא דוקטור לביולוגיה במכון הוולקני ובנו מומחה למחשבים. כשאני שואלת על הנכדים הוא לא מוותר ומפרט בגאווה, "יש לי נכד מוזיקאי בפריז, נכד נוסף שלומד פיזיקה ופילוסופיה, נכד שלישי מנהל בתחום ההיי־טק, סיים בהצטיינות את התואר במתמטיקה ובפיזיקה באוניברסיטת תל אביב ונכדה חיילת שמדריכה בשדה בוקר". החיים שלו לא היו תמיד קלים בלשון המעטה, אבל ידע תמיד למצוא את היופי בכל דבר ובעיקר את המשמעות.

הוא מאמין שהילדוּת היפה והמשפחתיות החזקה, הערכית והמיוחדת שחווה בילדותו הן אלה שהטביעו חותם באופיו והתגבשו להיות המלאך השומר עליו במהלך חייו. "הייתה לנו ילדות יפה לפני המלחמה", מספר יעקב. "אבא היה אלמן שנותר עם שני בנים, ואמא אף היא הייתה אלמנה ולה בת אחת. הם נישאו ונולדו להם ארבעה בנים משותפים, אני אחד מהם. כך קמה המשפחה שלנו – משפחה מאוחדת מאוד ומכילה. גדלתי במשפחה שנתנה מרחב לכל אחד להיות מי שהוא. אבי היה חסיד ואמי אישה מודרנית. כשהוא הלך לסעודת חג, היא הלכה לקולנוע. זה נשמע אולי בלתי אפשרי, אבל גדלתי בבית שהייתה בו הרמוניה מלאה ושמחת חיים מכל עבר. שמחת החיים הזאת שהייתה טבועה בי החזיקה אותי ברגעים קשים, והיו כאלה לא מעט".

יעקב נולד וגדל בלבוב. הוא הספיק לשבת בבית הסוהר הגרמני ומשם נשלח למחנות, לאושוויץ ולמיידנק. אחד מאחיו נהרג בהפצצה ביום הראשון של המלחמה, ואח נוסף נתפס  שבידיו תעודות מזויפות והוצא להורג. את זיכרונות המלחמה ואת סיפוריו קיבץ לספר בשם 'הבלתי נתפס' שאף תורגם לאנגלית. לישראל עלה יעקב בשנת 1947. הוא התנדב לפלמ"ח ולאחר שלקח חלק פעיל במלחמת השחרור, התיישב בנגב בקיבוץ צאלים.
את אשתו ציפורה הכיר בקיבוץ, "אף אחד לא קרא לה בשם זה, גם לא אני. הכינוי שלה היה 'ברנק' שבפולנית זה כבשה, בגלל השיער המתולתל שלה". לציפורה, שכל משפחתה נספתה בשואה, היה חלום: להקים משפחה בישראל, "היה ברור לי שאני מגשים לה את החלום ועושה בצורה הטובה ביותר שאפשר. חיינו יחד שנים רבות ומאושרות, עם ילדים מקסימים ובזוגיות טובה ואיכותית.
מה שראיתי בבית בתור ילד הבאתי אל המשפחה שלי, וזה כנראה מתכון מצליח".

בשנות החמישים עזבו את הקיבוץ ועברו לכפר סבא. יעקב החל לעבוד בחקלאות ולאחר שמונה שנים עזב את התחום ועבר לעבוד בקופת חולים כללית, שם כיהן בתפקידים שונים. בתקופה זו חיפש משהו בשביל הנשמה, אז גם התחיל לצייר, "שלוש שנים למדתי ציור בבית ספר 'אבני' ונהניתי מכל רגע. גדולי הציירים היו מוריי: וכסלר, טרייכמן, סטימצקי. בבית היה לי סטודיו קטן ובמשך שעות הייתי מצייר ציורי שמן על בד, בעיקר סגנון מופשט. אשתי הייתה מוזיקלית מאוד, לכן לצד חדר הציור היה לנו גם חדר מוזיקה, ככה נהניתי משעות של ציור ושעות של מוזיקה". כשסיים את הלימודים ב'אבני' החליט לקחת
שנת חופש מהעבודה ובמהלכה התמקד בציור. בימים יפים יצא אל חצר ביתו וצייר שם, "באותה שנה מכרתי ציורים רבים, אולם לא היה זה מקור פרנסה". בתום השנה חזר לעבודה והמשיך לעבוד שמונה שנים נוספות עד שפרש לפנסיה בגיל שישים ואחת.

למה בחרת לצייר דווקא מופשט?
"אני מניח שהושפעתי מהמורים שלי שהכניסו לנו לראששרמת הצילום היום גבוהה כל כך, שכל ניסיון לציור ראליסטי שכביכול מחקה צילום, אינו רציני."

אפשר להגדיר אותך כצייר?
"ממש לא. צייר הוא אדם שדיבוק הציור אוחז בו. הוא חייב לצייר, לא יכול בלי ציור. אני אוהב לצייר, זה הבדל משמעותי."

אתה עדין מצייר?
"פחות. התחלתי כאן לצייר בצבעי גועש ואקריליק, אבל החלק הזה בחיי כבר מאחוריי, למרות שציור תמיד היה ויהיה האהבה הגדולה שלי."

מה אתה אוהב לעשות היום ?
"אני בעיקר קורא. הסקרנות הורגת אותי. אני אוהב מאוד ללמוד דברים חדשים. הצורך הזה לדעת עוד ועוד הוא טעם החיים. שומר אותי ערני וחיוני. מאז שהגעתי לבית בראשון לציון צברתי כבר כשלוש מאות ספרים. אני אוהב בעיקר ספרי מדע, פילוסופיה, גאוגרפיה וספרי עיון בתחומים שונים."

אתה יכול לספר לנו משהו חדש שלמדת לאחרונה?
"לאחרונה סיימתי לקרוא ספר של סטיבן ויינברג, חתן פרס נובל לפיזיקה, על חזון התאוריה הסופית. הספר שעוסק בפיזיקה, מתובל בסיפורים על דת ועל חיים. ויינברג מספר שפעם הוא כתב שליקום אין משמעות וספג ביקורת נוקבת – איך הוא יכול לומר משפט כזה בתור מדען? ויינברג הסביר שהיקום לא צריך משמעות, הוא פשוט קיים. עבורי זה חומר למחשבה. אהבתי גם משפט יפה שהוא כותב בספר שמדבר על כך שבני אדם טובים עושים מעשים טובים, ובני אדם רעים עושים מעשים רעים. הדת, אומר ויינברג, היא זו שגורמת לבני אדם טובים לעשות מעשים רעים."

מה עוד אתה אוהב לעשות?
"אני משחק שחמט באינטרנט עם חברים מכל רחבי העולם."

בגיל תשעים אתה גולש באינטרנט?
"למה לא? יש מגבלת גיל? גם כשאני קורא ספר ולא מבין משהו, אני נכנס לגוגל ומקבל סיפור שלם. אני נהנה מכל רגע."

יש לך חברים בבית?
"יש לי שלוש חברות. אני אוכל איתן פעם בשבוע. כל פעם אחד מאיתנו מארח."

והמשפחה?
"אין כמו המשפחה שלי. בכל יום שישי אני הולך עם הבן ועם הנכדה, שלשמחתי אוהבת מאוד את סבא שלה, לשבת בבית קפה באזור ה'בימה'. יש שם המון חבר'ה צעירים ובתי קפה חדשים. אני כל כך נהנה. מרגיש טוב בין צעירים, הרבה יותר מאשר בין בני גילי. בתי מגיעה פעמיים בשבוע לאכול איתי כאן ארוחת ערב. לאחרונה חגגתי יום הולדת תשעים בחיק המשפחה, עם הילדים, הנכדים והנינות. אני
בהחלט מרגיש עטוף במשפחה מסורה."

לסיום, מה אתה מאחל לעצמך?
"האמת היא שהגשמתי את כל חלומותיי. החלום שלי בילדות היה לחזות בהקמת מדינת ישראל והנה יש לנו מדינה ואני כאן. הגשמתי את חלומה של אשתי, זיכרונה לברכה, למשפחה טובה בהצלחה גדולה. אני מחשיב את עצמי לאיש שהמזל האיר לו פנים. חייתי את חיי וחייתי טוב. עכשיו אני נהנה מהריבית."