אריה פטמן 

זה הסוד של אריה פטמן מהוד השרון. מאז שהוא זוכר את עצמו, הטמפרמנט היה המתכון שלו לחיים טובים, אחרי התופת שעבר במחנות. הוא נושק לתשעים, אופטימי ובעל חוש הומור, ורק לאחר שהתאלמן ועבר לבית בהוד השרון, מצא זמן לעצור לרגע, ומיד להמשיך לרוץ קדימה.

תעודת זהות
שם: אריה פטמן
גיל: 90
מקום מגורים: 'עד 120 ', הבית בהוד השרון
סטטוס: אלמן, בן ושתי נכדות

לאן אתה רץ כל הזמן?
"אני צריך להיות עסוק. לא מכיר את עצמי בשום מצב צבירה אחר," הוא עונה במהירות, "אני מאמין שעשייה שומרת עלינו חיוניים וערניים. מה עוד צריך בגילי?" הוא הגיע ל'עד 120 ' חצי שנה לאחר שהתאלמן ולא רצה להיות לבד. הוא לא ציפה להרבה אבל מצא כאן לא מעט. בעיקר עולם חדש של גילוף ופיסול, תחביב שאימץ בחום ועוסק בו ללא הפסקה.

איך הגעת לעסוק בגילוף ובפיסול?
"לגמרי במקרה. מאחר שכל חיי עבדתי בידיים, חיפשתי כאן חוג המאפשר לי להמשיך לעשות זאת. באתי לשיעור ניסיון והשאר היסטוריה, כמו שאומרים."
באמת עשית היסטוריה. אחת מעבודותיך, גילוף דמותו של ואן גוך, הוצגה בתערוכה ברוסיה. "נכון. זו הייתה גאווה, תמורה להשקעה, אבל אני קודם כול עושה את זה בשביל עצמי. זה מספק לי עיסוק והנאה."
פטמן נולד ב 1926 בהונגריה. מיום שהוא זוכר את עצמו הוא עוסק בנעליים, מסתובב בבית המלאכה ובחנות של אביו שהיה מומחה בתחום. ב 1914 פתח האב עסק לנעלים אורתופדיות ונעלים מיוחדות לנכים. "באופן טבעי המשכתי את דרכו של אבי. למדתי ארבע שנים מגיל שתים־עשרה ועד גיל שש־עשרה בבית ספר מקצועי, ולא ידעתי אז שהתכניות שלי עומדות להשתנות…"
הוא מתכוון כמובן למלחמה הארורה שבה איבד את הוריו ואת אחותו הקטנה, והוא נשלח למחנה עבודה, "רק כשעברתי לבית בהוד השרון, מצאתי זמן להקרין לעצמי בראש את הסרט של חיי ולהיזכר בימים הנוראים ההם. מתוך למעלה ממאתיים יהודים נשארנו עשרה, זה בלתי נתפש". גם סיפור הישרדותו בלתי נתפש. לאחר שנתפס כשהוא מנסה לגנוב מעט קליפות תפוחי אדמה שנערמו מתחת לשלג, קשרו אותו לעץ כשידיו מאחורי גבו וראשו מורכן. זו הייתה התעללות מוכרת ביהודים שבמחנה. כללי המשחק אמרו שמי שמחזיק מעמד כך שעה – מתירים את החבל.

ואיך שרדת בשעה הזאת?
"משפט שאמרה לי אמי לפני המלחמה הדהד לי בראש והכניס בי אנרגיה מטורפת לנצח אותם. היא אמרה לי ואז עוד לא הבנתי: 'בני, אני לא אראה אותך יותר'. כשהייתי קשור ותלוי שם, לא ידעתי מה עלה בגורל הוריי וכל שחשבתי עליו הוא מה היא תגיד אם לא אחזור. כל כך רציתי שהמשפט הזה לא יהיה בבחינת נבואה המגשימה את עצמה… אז נלחמתי. במשך אותה שעה ספרתי מכוניות, עד שהתירו את החבל. אפשר לומר שאימא שלי הצילה אותי."
לארץ ישראל הוא עלה ב 1948 חדור מוטיבציה לפגוש את אחיו שהגיע לארץ שנתיים קודם לכן ונפצע בגשר בנות יעקב. הוא זכר משפט נוסף, משפט ששמע פעם בהרצאה מפי חיים גורי ונצרב לו בתודעה. עיקרו היה: 'אתם נוסעים לארץ שהיא שלכם. איך שתבנו אותה – כך היא תיראה'. הוא היה חייל בגבעתי ורק לאחר שהשתחרר, התחיל להכיר
את הארץ. הוא התחיל לעבוד בחברת 'גפים' המפורסמת שהייתה שייכת למשרד הביטחון. אל החברה הגיע כשהוא כבר בעל ניסיון מקצועי בתחום ייצור נעליים אורתופדיות ופרותזות, ניסיון שרכש במשך שנתיים וחצי בבודפשט. מהר מאוד הבין שאין שום סיבה שיעבוד בשביל אחרים, כשהוא יכול לעבוד בשביל עצמו, ופתח עסק עצמאי קטן בשם: 'אורתוסטייל' ואחר כך 'אורתופורם'.
"התחלתי ממש בקטן. 16 מ"ר. קניתי מכונות ועבדתי מבוקר עד בוקר כשאני מייצר כמות מטורפת של כחמש מאות זוגות נעליים אורתופדיות ביום. החלטתי לשווק לחנויות.
נסעתי לארה"ב לתערוכות וחזרתי עם הרבה הזמנות. מהר מאד גדלתי ל 1000 מ"ר והמשכתי הלאה. מסתבר שהייתי לא רע בשיווק של העסק, אבל מה שבאמת אהבתי זה את העבודה עצמה, הייתי בין הטובים ביותר. קיבלתי תעודה של אומן נעליים אורתופדיות ואני יקיר התאחדות בעלי המלאכה והתעשייה, גם הרצאתי ב'שנקר' בנושא 'האנטומיה של הרגל', באותם ימים הייתי המומחה היחיד בארץ בתחום זה." היום בנו ממשיך את העסק ומפתח אותו לכיוונים חדשים המתאימים לעידן הנוכחי.

מה אתה מתכנן לעשר השנים הבאות?
"אני מניח שמתי שהוא במהלכן אני אעבור לעולם אחר, אבל נראה לי שיותר טוב בעולם הזה, כי עובדה שאף אחד לא חוזר משם…"