בנייר אפשר לעשות הכל
כשנכנסים לחדר החוגים בבית בתל אביב אפשר להסתנוור מרוב צבעוניות.
זה בצד זה מונחים בבלגן יצירתי: צבעים, מכחולים, דבקים שונים, ספרי אמנות ותמונות. אבל מה שלוכד את העין הם ללא ספק הפסלים המרשימים, בגודל טבעי לפעמים, הנעשים בחוג לפיסול בנייר. ולא רק הם. גם מגנטים למקרר, קערות, קישוטים לקיר וחפצי נוי אחרים – והכול מלא הומור וצבוע בצבעוניות עליזה ומלאת חיים. טלי ירון המדריכה עוברת בין המשתתפים, מכוונת, מייעצת ועוזרת בהתלבטות לגבי מה תהיה העבודה הבאה.
מה זה פיסול בנייר?
“בפיסול בנייר משתמשים במגוון רחב של סוגי נייר כדי לעצב וליצור אובייקטים. טכניקות העבודה משתנות בהתאם לאופי התוצרים. בכלי שימושי כמו קערה או כלי קיבול כלשהו, משתמשים בטכניקה של יציקה. מרטיבים את הנייר ויוצרים עיסה שאותה מצפים על כלי אחר המשמש כתבנית. כשהחומר העיסתי מתייבש נוצר כלי עשוי עיסת נייר שאותו מעבדים ולבסוף צובעים. כאשר רוצים ליצור אלמנט פיסולי כמו בובה או כל פסל אחר, משתמשים בטכניקה אחרת. במקרה זה יש לבנות קודם שלד. לעתים השלד יהיה עשוי חוטי מתכת ולעתים יהיה עשוי מצורות נפחיות כלשהן שאותן מצפים בשכבות שונות, מעיתונים ועד סוגים שונים של עיסות. מובן שיש גם שלבי עיבוד וצביעה, אבל זה בגדול הרעיון.”
נשמע שיש כאן סדר פעולות, שיש שלבים מוגדרים.
“כן בהחלט, יש סדר פעולות ורצוי לא לדלג על שלבים. מדובר בעבודה תהליכית. קודם צריך ללמוד איך להכין את חומרי הגלם ואת העיסה. משתתפים חדשים יתחילו בעבודות יציקה ואחר כך יוכלו לעבור לעבודות מורכבות יותר. גם בעניין הגודל מתחילים ב‘קטן’, וגדלים עם הזמן. אפשר להגיע עד דמות אנושית בגודל טבעי.”
מהם נושאי העבודות?
“כל אחד מהמשתתפים בוחר באופן עצמאי את העבודה שהוא רוצה להכין. אני מביאה ספרים וחוברות אמנות בשביל לקבל השראה, אבל רבים מהתלמידים מביאים רעיונות משל עצמם. אפשר לומר שנטיית הלב שלהם היא נושאים הנעים בין ריאליזם לפנטסטי והרבה הומור.”
יש מגבלה כלשהי מבחינת החומר?
“ממש לא. כל עוד אין מגבלה בריאותית ואפשר לעבוד בידיים, אז באמת כשמדובר בנייר, השמיים הם הגבול. הם אומרים לי מה הם רוצים, ואני עוזרת לכוון בכיוון הנכון. ובאותה נשימה אומר שאני ממש ממליצה לראות את תערוכת הנייר המוצגת במוזיאון ארץ ישראל: ‘מצבי קיצון – נייר ישראלי’. כשרואים שם את העבודות מקבלים מושג מה אפשר לעשות מנייר. תערוכה מדהימה ביופייה.”
טלי, פסלת ובובנאית של בובות תיאטרון, מספרת על המפגש האנושי שמזמן לה החוג. “זה נפלא להכיר אנשים חדשים, עולמות מעניינים. לכל אחד מהם ניסיון חיים עשיר וסיפורים מרתקים. אני נדהמת בכל פעם מחדש לראות כמה צעירים הם האנשים שנדמה לנו שהם מבוגרים. זה רק למראית עין, אחר כך אתה מגלה שהם חיים חיים תוססים ומלאים, ובכלל בחוג הזה נלחמים בדעות קדומות.”
מה מעניקה לדעתך עבודת היצירה למשתתפים?
“העיסוק ביצירה הוא תרפויטי מאוד. אני חושבת שהיצירה בחוג מאפשרת לאנשים להיות במגע עם מקומות בעצמם שלא היו מגיעים אליהם לולא החוג, שלא ידעו על עצם קיומם. אני מאמינה שהאמנות מחברת אותנו לילד שבתוכנו.”
בתיה פרלא מספרת שהיא מחכה בכמיהה לימי שני, “זה הדבר הכי טוב שיש לי בבית ושנים חיכיתי לזמן הזה. מעולם לא עסקתי ביצירה. אני פסיכולוגית קלינית, שזו יצירה בדרך אחרת. בהתחלה שקלתי להצטרף לחוג פיסול בעץ, אבל דרושה שם הפעלת כוח ולי יש מגבלה קטנה בידיים. בפיסול בנייר החומר רך יותר ואינו דורש מאמץ. יש הרבה חוגי יצירה בבית ואני חושבת שחשוב מאוד לכל דייר, לכל אחת ואחד מאיתנו למצוא את הפעילות המתאימה לו ולעסוק בה. יש בהתעסקות הזאת ערך מוסף הרבה מעבר לתוצר המוגמר”.
בתיה שוקדת על השלבים האחרונים בהכנתו של פסל יפה ומרשים שאי אפשר להתעלם מריבוי הפרטים ומתשומת הלב שהושקעה בו. “כשראיתי מה עושים בחוג היה לי ברור מייד שזה בשבילי. בכל פעם אני מפסלת משהו אחר שעולה בדעתי; זיכרונות מהעבר, מקומות שהייתי בהם, כמו הטיול לאפריקה שעשיתי לפני כמה שנים או מראות המעלים בי אסוציאציות, ואני גם אוהבת לשלב הומור בעבודות שלי. הכי כיף להפעיל את הדמיון, להתפרע, לא צריך להתחייב לשבלונות. יש לנו את כל הזמן שבעולם, ולאן אני ממהרת?”
טובה פסט משתתפת בחוג מתחילתו, למעלה מארבע שנים. היא מספרת שמעולם לא עסקה בפיסול בנייר, “בעבר סרגתי וארגתי בתור תחביב וכשראיתי את הדברים היפים שעושים כאן בחוג החלטתי לנסות וראיתי כי טוב”.
טובה עובדת כרגע על פסל של כלב בגודל טבעי, “הכלב הזה הוא כלב אמיתי. שמו בנג'י והוא הכלב של המשפחה. בהתחלה היה צריך לפסל את הגוף בקלקר, אחר כך לעטוף בנייר עיתון. עכשיו אני בשלב של הציפוי בעיסת נייר. העיסה יוצרת גימור חלק ומעניקה לפסל מראה אחיד ותחושת נפח. אני עובדת עליו כבר כמה חודשים, וטלי עוזרת ומכוונת. זה חלק מהכיף. להתחיל משהו, לחקור, לצאת למסע. למעשה אף אחת מהעבודות שלי לא נמצאת אצלי בבית, כולן נחטפות על ידי בני המשפחה. כל אחד בוחר לעצמו משהו שמצא חן בעיניו, ואני מתמוגגת מלראות אותם נהנים. זה תענוג בשבילי לראות את העבודות שלי בבתים שלהם”.
פרנסין לוי, כפי שאפשר לזהות משמהּ, נולדה בצרפת ולימדה צרפתית בחוג לצרפתית באוניברסיטת תל אביב. את חומרי ההשראה שלה היא מביאה בעצמה, וכן ניחשתם נכון, יש להם ניחוח צרפתי. “הייתה חתונה במשפחה ורציתי לתת לזוג הצעיר משהו מיוחד, יוצא דופן, שיתאים למעמד. הכנתי להם פסל של זוג אוהבים יושב על ספסל, מחובקים ומעליהם חגות ציפורים כחולות. את ההשראה קיבלתי מקריקטוריסט צרפתי שמצייר סצנות פריזאיות קטנות ושובות לב. גם העבודה הנוכחית היא בהשפעה צרפתית. אני מכינה תבליט המתבסס על ציור מפורסם בשם ‘הנדנדה’ של צייר בן תקופת הרוקוקו, ז'אן אונורה פרגונאר.