שירת המקהלה

שירת הללויה בוקעת מאולם האירועים בבית בהוד השרון, ומילותיו של המזמור הידוע מתהילים מושרות בשני קולות ומהדהדות ברחבי הבית: ‘כל הנשמה תהלל יה הללו יה’. חדי האוזן ישימו לב שתוך כדי שירה נשמע גם קולה של מי שמנצחת, תרתי משמע, על המפעל המוזיקלי הזה, מרינה קורנביט. קבלו בבקשה את מקהלת הבית בהוד השרון – ‘הצעירים של אתמול’.

מצוידת בקלסרים ובעמידה מול הפסנתר ניצבת מרינה קורנביט המנצחת, המלווה המוזיקלית והמדריכה של המקהלה. לבקשת המשתתפות נפתח המפגש הפעם בשתי גרסאות של ‘הללויה’. בהמשך ישירו את ‘שי’ – שירהּ היפהפה של רחל המשוררת ואחר כך את ‘תכול המטפחת’ הוותיק והטוב. תוך כדי נגינה מחלקת מרינה הנחיות כיצד יש לבצע את השירים: “עכשיו ננסה לשיר קאנון ובזמן שאתן עוברות לגבוה הן רק מתחילות. קול ב אתן איתי?” אין זה פשוט, כי את הכול היא עושה בעצמה: מנגנת, מנצחת, מסבירה, וגם מצטרפת אל השירה – הכול בו־זמנית.

מרינה, פסנתרנית בהשכלתה ומורה לפיתוח קול ומנצחת על מקהלות, מספרת שהיא עובדת עם בני הגיל השלישי ברשת כבר שנים רבות, “המקהלה קמה ב-2001, פחות משנה לאחר הקמת הבית. התחלנו קבוצה קטנה, אבל כמובן שיש דינמיקה. מקצת האנשים שהתחילו נשארו, מקצת פרשו, אבל הגרעין שמקפיד באדיקות לבוא ולשיר, עדיין קיים.

אז מה זו בעצם מקהלה?
“מקהלה היא קבוצה של אנשים ששרה באופן מתואם, שרה בקולות ובהרמוניה, וזה שונה משירה בציבור. בשירה בציבור בדרך כלל שרים את המקור, את מה שהמלחין כתב או בהתאם לביצוע של זמר או זמרת. במקהלה השיר מקבל עיבוד ויש קולות שונים.”
ומי מכין את העיבודים?
“אני,” היא אומרת בצניעות. “המקהלה מחולקת לשני קולות: סופרן – קול נשי גבוה, ואלט – קול נשי נמוך. אני בונה את העיבוד ומוסיפה לו תוספות שאני משלבת. יש לי שיעורי בית,” היא צוחקת.
אז איך מתקבלים? כל אחד יכול?
“אני לא בוחרת אנשים לפי יכולת וגם אין מבחני קבלה. אדם שלא למד שירה או מוזיקה בחייו, ברור שאינו מתמצא או מבין, ולכן מה הטעם במבחן? אנחנו לומדים תוך כדי עשייה. הקריטריון היחיד הוא האהבה למוזיקה. אם יש, אז בבקשה. לכולם יש את הזכות לשיר. אני מלמדת ובזמן השיעור מדריכה ומתקנת.”
ואיך מגיבות המשתתפות?
“הן באות בשמחה. זה נותן להן כוח לשבוע קדימה, והן מחזירות לי כוח. אנחנו מזינות זו את זו. קורים בחיים גם דברים עצובים והמוזיקה נותנת תמיכה בכל הרגעים הקשים. המקהלה היא תרופה לכל המחלות ונגד מצב רוח רע. השירה מאפשרת לאנשים לשכוח, לשעה קלה, את כל הצרות, את כל מה שיש ‘מאחורי הקלעים’.”
מה אתן שרות? מה הרפרטואר?
“קודם כול מה שנקרא שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שירים של נעמי שמר, נורית הירש, וגם שירים מתורגמים לעברית כמו השירים הרוסיים המוכרים לנו היטב: ‘בואי אמא’, ‘רוח מבדרת’, ‘קלינקה’, ‘עץ התפוח’ או שירים שהלחן שלהם אינו בהכרח ישראלי, כמו למשל השיר ‘תודה’ שאת מילותיו כתב עוזי חיטמן ללחן היווני של דאלארס. לא מזמן התחלנו ללמוד שיר ידוע בלדינו שיש לו גרסאות רבות – Adio Kerida. אנחנו נשיר בית ופזמון בלדינו ואת היתר בעברית. אני בונה את הרפרטואר כך שיתאים להן, שידבר אליהן. אני בוחרת שירים המשמעותיים להן, המעלים בהן זיכרונות ומחזירים אותן לכל מיני תקופות בחיים. וכמובן בהתאם לחגים ולעונות השנה, כל שיר מתאים לאירוע ולזמן.”
מול מי המקהלה מופיעה?
“אנחנו מופיעות בכל מיני אירועים המתקיימים בבית ובאירועים של החגים: ראש השנה, חנוכה, פסח. בפברואר האחרון היה בבית אירוע של ערב שירי אירוויזיון. הופיע זמר והמקהלה פתחה את הערב. שרנו את ‘עולה עולה’, ‘אי שם’ וכמובן את ‘הללויה’.”
איילה גולן היא מוותיקות המקהלה והיא מספרת בהנאה גלויה שהתגובות שהיא מקבלת לאחר שהמקהלה מופיעה הן נפלאות. “אנשים אומרים: ‘שומעים שיש פה מקהלה, שנעשתה עבודה’. מרינה מקבלת את כולם. לא דוחה אף אחת ואף אחד. להפך, מקבלים פה רק זייפנים,” היא אומרת בהומור, “והשירים – תענוג. שירים שליוו אותנו בחיים, שירים שגדלנו עליהם בילדות, ועכשיו הם נוסטלגיה. היא גם שמה דגש על תוכן השירים ומסבירה. מעשירה את הידע שלנו בפיסות טריוויה קטנות. אני מלאת התפעלות”.

לאה גלעדי משתתפת במקהלה כבר שש־עשרה שנה. “כל יום רביעי בשבילי הוא חג. אני מרגישה שאני באה למפגש רעים, לא רק למקהלה. אני אוהבת מאוד לשיר ושרתי הרבה מאוד בעברי. הייתי גננת ושרתי לילדים, אבל אף פעם לא שרתי במקהלה. בהתחלה חששתי, אבל מרינה קיבלה אותי בהרבה אהבה ובסבלנות אין קץ.”

פנינה עמית מספרת שבמקצועה הייתה אחות ושירה הייתה ממנה והלאה. “מעולם לא שרתי ובטח לא השתתפתי במקהלה. הגעתי, התחלתי לשיר, ומצאתי שאני כל כך נהנית עד כדי כך שלקחתי על עצמי לעזור ולנהל את כל הארגון של המקהלה. לדאוג שלכל אחת יהיו את מילות השיר, לצלם את הדפים אם צריך, לוודא שהפסנתר יעמוד במקום הנכון, דברים מעין אלה, ועשיתי זאת באהבה במשך כמה שנים.”

חנה שוורץ היא מוותיקות הוד השרון, “נולדתי כאן,” היא אומרת, ובמקהלה היא משתתפת כבר קרוב לחמש שנים. “אני אוהבת לשיר ואף מנגנת על מנדולינה. בעבר אפילו ניגנתי בתזמורת במשך כמה שנים. גם עכשיו אני מנגנת – זה היתרון של המנדולינה, שהיא כלי קטן וקומפקטי.”

סוניה גרוס משתתפת במקהלה כבר שש־עשרה שנה. היא נולדה בפולין ומספרת שבבית הספר היסודי בפולין אכן שרו, “אבל לא חוויתי את חווית השירה שיש למקצת הנשים כאן. לא גדלתי על שירי ילדות ארץ־ישראליים ורוב השירים היו זרים לי בהתחלה. זו לי הפעם ראשונה שאני במקהלה, וזה הֶחֱיָה אותי. הייתי במצב רוח ירוד אבל המקהלה הרימה אותי והשתלבתי. מרינה בוחרת שירים נהדרים. כל שיר עולם ומלואו”.

בלומה אקרמן הגיעה אל הבית לפני שנה ורבע. “שמעתי שיש חוג מקהלה ומייד הצטרפתי. לשיר אני אוהבת, ואני באה מבית שתמיד שרו בו, כולם. אבי היה חזן בבית הכנסת וזמירות השבת מילאו את הבית. עכשיו מיתרי הקול אולי החלידו מעט, אבל השירה מעניקה לי התרוממות רוח.”

תמימה הוכדורף היא חקלאית והגיעה אל הבית בהוד השרון ממושב כפר חסידים. “כל חיי עסקתי בחקלאות, אבל תמיד שרנו וניגנו בבית. למדתי ביגור בבית הספר האזורי ושם שרתי במקהלה של יהודה שרת (שרתוק). היה לי אז קול צלול ושרתי בקול סופרן. מבחינתי זו השעה הכי נהדרת ונעימה של השבוע. ואם מרינה הצליחה לעשות מאיתנו מקהלה, כזו היכולה להופיע בפני קהל, והאנשים ששומעים אותנו אומרים שהם נהנו מאוד, אז כל הכבוד לה. זה בהחלט הישג שהיא יכולה להתברך בו.”