עתיד השואה / אפרים רביד, הבית בתל אביב
שואת יהדות אירופה היא מן הפרקים המתועדים ביותר בהיסטוריוגרפיה של עם ישראל. מידת העיסוק בה היא כגודל הזוועה שהם מתארים. רבים תורמים למאמץ הגילוי, העריכה ושימור התיעוד. היסטוריונים וסופרים, עובדי ארכיונים ומוזיאונים, מראיינים וצלמים ואלפים רבים של ניצולי שואה, אשר באומץ ובמאמץ נפשי מתעדים את סיפוריהם האישיים, למען לא יאבד זיכרון השואה ולמען ייזכרו מחולליה לדיראון עולם.
מדי שנה נערכים בבתי הספר התיכוניים בארץ פרויקטים, בהם תלמידים מתנדבים מראיינים ניצולי שואה, שומעים מפיהם את סיפור חייהם לפני, בזמן ואחרי השואה. הם רושמים, מקליטים, ולעתים שואלים שאלות. לבסוף הם כותבים את אשר שמעו, רשמו והקליטו ומוסרים עותק של החיבור לעיון המרואיין או המרואיינת. בתי ספר מזמינים ניצולי שואה למפגשים עם תלמידי הכיתות ומוריהם ושומעים מפיהם את סיפוריהם האישיים.
רעייתי מרים, ניצולת השואה, רואיינה פעמים רבות ע"י תלמידי תיכון ממגוון בתי ספר. כבר בעת הראיונות בלטו אצל המראיינים חוסר ידע והבנה בכל הנוגע לנושא. הזעזוע והייאוש העמוקים באו עם קריאת החיבורים. בורותם המזעזעת של התלמידים בהיסטוריה ובגיאוגרפיה הפוליטית של אירופה ויהדותה מזדקרת באכזריות מדפי החיבורים. לשון עילגת, שגיאות דקדוק ותחביר קלוקל בולטים בכל משפט.
מסתבר שמשרד החינוך משכתב היסטוריה בצורה מקורית: הוא מוחק אותה ולא רק אותה. כך קרה שלימודי ההיסטוריה והגיאוגרפיה נעלמו מתוכניות הלימודים של בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים. מה שהיה פעם, כאשר משרד החינוך עוד נוהל ע"י מחנכים, נעלם כלא היה. לא מדובר רק בהיסטוריה של עם ישראל. גם ההיסטוריה של עמי הגויים, דהיינו של כל האנושות, נעלמה ממדפי הספרים של בתי הספר. אליבא דמשרד החינוך, מאז החלו אבותינו לצוד וללקט, לא קרה דבר עלי אדמות.
לא מדויק. שני פרקי היסטוריה הותיר המשרד לאהבת המולדת: את תקופת התנ"ך ואת שנות השואה על אדמת אירופה של המאה העשרים. למרבה הצער, ניתן לראות תיעוד היסטורי אמין רק בחלקו של התנ"ך, מה שלא מפריע למשרד החינוך לנצל את כל כולו למטרות פוליטיות לאומניות. משום מה מסתיימת התקופה ההיסטורית הנלמדת בבתי הספר דווקא עם ההופעה המתגברת של ממצאים הארכיאולוגיים ותעודות כתובות בידי מלכים והיסטוריונים של העמים השכנים.
חיבורי התלמידים שנכתבו על סמך הראיונות עם ניצולי השואה הם ראי הכישלון המחפיר של משרד החינוך. מחנכי הדור ומוריו שכחו, או מעולם לא הבינו שהיסטוריה איננה אוסף אירועים העומדים בזכות עצמם. היסטוריה הינה רצף אירועים הקשורים אחד ברעהו, נובעים מן העבר ומשפיעים על העתיד. אי אפשר ללמד את תולדות הקמתה של מדינת ישראל בלי להקדים ולהכיר הכר היטב את המבנה הפוליטי של אירופה במאה התשע עשרה ואת תולדות הקהיליות היהודיות בארצות אירופה באותה עת. אי אפשר ללמד את תולדות מהפכת אוקטובר בלי להכיר את תקופת אביב הימים במאה שקדמה לה.
גולת הכותרת של תוכנית לימודי השואה הוא הטיול השנתי למחנות ההשמדה בפולין. לגבי פעילות זאת הולכות ורבות התהיות. נראה שהנזק הנגרם ע"י משתתפי הטיולים לתדמיתה של המדינה גובר על התועלת המוטלת בין כה בספק. יעידו על כך בתי מלון המסרבים לקבל קבוצות נוער מישראל ויעידו על כך מאמרים שהופיעו בעיתונות הפולנית ושמסיבות מובנות לא הובאו לידיעת הקורא הישראלי. הטלת כתם האנטישמיות בכל אלה ממש לא מחזיקה מים. הטיולים תורמים מעט מאוד, אם בכלל, ללימוד השואה, וכנגד זה מגבירים את הבורות והשנאה, כדברי אותו תלמיד שטען כי "הגרמנים בחרו להקים את מחנות המוות בפולין כי יכלו לסמוך על עזרת הפולנים בהשמדת היהודים". קולות ההתנגדות נופלים על אוזניים ערלות של בעלי האג'נדה הלאומנית במשרד החינוך, ושל כבוד הרב שי פירון בראשם.
מה הם פני חברה המגדלת את בניה בבורות? האם נבחנת כשירותם של מורים ומורות לענות לדרישות ההוראה בעידן בו אנו חיים? האם משרד החינוך נותן דעתו על סדרי עדיפויות נכונים בעת בניית תוכניות לימודים? נראה כי שאלות אלו ואחרות ילוו אותנו כל עוד לא יחול מהפך בתפיסת עולמם של מחנכי בנינו ובנותינו.
בעוד כשלושה עשורים ילכו לעולמם אחרוני ניצולי השואה. זיכרון השואה יוותר בידי הדור "שלא ידע את יוסף" והוא יעשה בו ככל העולה על רוחו. הפרקים בספרי ההיסטוריה הדנים בשואה ילכו ויתקצרו ובבחינות תוקדש לה שאלה שתזכה את המשיב בציון 100 אם ידע לדקלם את תוכנו של הפרק. באוניברסיטאות עוד יכתבו פה ושם כמה דוקטורטים. אירועי יום השואה המעוגן בחוק ילכו ויתמעטו עד כדי אמירת קדיש ואל מלא רחמים. מיתוסים יאפילו על העובדות.
בנו תלוי הדבר באיזו מידה תתגשם התחזית. טוב יעשו מחנכי הדור אם יתנו על כך את דעתם.