אופנוענית ושמה שולה

שולה ברי היא מנהלת החשבונות בבית בהוד השרון, והיא עושה זאת כבר שש־עשרה שנה. היא בת שישים וארבע, אם לארבעה ילדים, סבתא לאחד־עשר נכדים, ובת לניצולי שואה. לפני כעשור התאלמנה, אך לא נתנה לכאב להגדיר אותה. היום היא חיה עם בן זוגה, דורון שפר, ויחד הם מטפחים תחביב לא שגרתי

שולה נולדה בחיפה. הוריה, שניהם ילידי פולין, היו ניצולי שואה. הם הכירו זה את זה באוזבקיסטן בזמן המלחמה. אמה הייתה אחות בצבא הפולני, ואביה שהיה חייל נשלח אליה לטיפול עקב מחלת הטיפוס שלקה בה. "שני הוריי היו נשואים קודם. כשהסתיימה המלחמה ניסה כל אחד מהם לברר מה עלה בגורל בן או בת הזוג שלו. לצערם לא נותר איש, גם לא קרובי משפחה אחרים." ההורים עלו לארץ בשנת 1949. שולה שנולדה כבר בארץ, קרויה על שם סבה – שולמן. היא גדלה בנשר ולאחר נישואיה עברה לרמת גן. כיום היא מתגוררת בכפר סבא.

איך נראו החיים עם הורים ניצולי שואה?
"לא פשוטים. בית עם הרבה שקט, לחישות וסודות, וצד פרקטי עד כאב."

תוכלי להסביר למה הכוונה?
"ניצולי שואה רבים למדו שכדי לשרוד חייבים להיות מעשיים, לקבל החלטות פרקטיות. אין מקום לרגש, לחום ולקרבה. הפרקטיות הזאת באה לידי ביטוי בכל היבטי החיים. לדוגמה, כשהייתי תלמידה אהבתי מאוד ביולוגיה. בחלומות שלי ראיתי את עצמי לבורנטית. אני זוכרת שכשהייתי מבקרת את אבא במקום העבודה שלו בטכניון, הייתי מביטה בערגה בחדרי המעבדות. היה לי ברור שזה מה שאבחר ללמוד בתיכון, אבל אבא טען שקודם כול לומדים מקצוע, וככה מצאתי את עצמי לומדת הנהלת חשבונות."

את שירותה הצבאי עשתה בפרקליטות הצבאית ונישאה בגיל צעיר יחסית. בת תשע־עשרה הייתה כשהתחתנה, "יכול להיות שזה גם מה שמאפיין ילדים להורים ניצולי שואה: לעזוב, לבנות את הקן שלך בלי הכאב והשקט המכביד". בגיל עשרים ילדה את איל, בנה הבכור, ובהמשך הצטרפו למשפחה עוד שלושה ילדים. עיניה בורקות כשהיא מדברת על איל, עינת, יעל ונועה החיילת. לפני כעשר שנים התאלמנה: "עם כל הכאב החלטתי שהעצב לא יגדיר אותי. כבת להורים עצובים בחרתי בשמחה ובחיים. נועה הייתה אז בת שבע־עשרה, וילדוּת שמחה כמו שהענקנו לשלושת הילדים הגדולים הייתה מבחינתי כמו צוואה לא כתובה של בעלי".

מתי החל הפרק של האופנוענות בחייך?
"עם כניסתו של דורון לחיי. זאת הנדוניה שהוא הביא עמו. שנינו אוהבים לטייל, ההבדל היה באופן הטיול."

אז איך זה התחיל?
"כפי שאמרתי הבסיס למכנה משותף כבר היה. השאלה שהתבקשה הייתה באיזו צורה מטיילים. טיול באופנוע שונה בתכלית מטיול אחר. אני משערת שדורון חשש שמעתה הטיולים יהיו מפונפנים, מתוכננים. הצעתי לו להתחיל בקטן, התאהבתי בחוויות שטיול באופנוע מזמן, ועכשיו אני כבר לא בטוחה מי היוזם הראשי."

במה שונה טיול באופנוע?
"קודם כול אתה צריך להיות ספונטני וקליל, זה בא לידי ביטוי גם במטען שאתה אורז. פעם, רק לתכשירי הטיפוח הייתי צריכה מזוודה. תנאי מזג האוויר מאלצים אותך לשנות מסלול, לישון במקום אחר ממה שתכננת, והיתרון הוא שאתה רואה מקומות שבאמצעות רכב רגיל ודאי שלא היית מגיע אליהם. אבל הבונוס העיקרי בעיניי הוא האנשים, להתוודע אל אנשים שלא היה שום סיכוי להכיר אותם בדרך אחרת."

תני דוגמה.
"יורד גשם זלעפות, אתה מחפש מקום מסתור, מוריד את הקסדה ומכיר אנשים מדהימים. לעתים הם מסייעים לך, מזמינים אותך אליהם הביתה. אלה חוויות המרחיבות את הלב, אתה מגלה שיש כל כך הרבה אנשים יפים בעולם."

לעתים נתקלים בקבוצות גדולות של אופנוענים מקועקעים המסרבים להתבגר. זה לא קצת פתטי?
"ממש לא. בארץ זה פחות מקובל, אבל באירופה אפשר לראות קבוצות כאלה בכל מקום, וכשהאנשים מסירים את הקסדות, אתה מגלה פנים מבוגרות. בעיניי זה אפילו מעורר השראה."

מסוכן?
"זה היתרון בלהיות מבוגר. אנחנו מקפידים על כל כללי הזהירות. לבושים בהתאם, לרבות כל הציוד הדרוש להגנה: קסדה, מגני ברכיים וידיים, כפפות ומעיל. תודה לאל, עד היום אפילו לא החלקנו."
מלבד טיולים ואהבת האופנוע, שולה מעידה על עצמה שהיא תולעת ספרים. תמיד יהיה ספר פתוח לצד המיטה. אבל הדבר החשוב לה ביותר הוא האהבה לאנשים, לכן אין זה מפתיע שהיא 'מתחזקת' קבוצת חברות העונה לשם 'ברית ורשה', כולן ממוצא פולני. "חברות של החיים," היא אומרת, "כאלה שצלחו את כל המבחנים שהחיים זימנו להן."

ואם אנחנו עוסקות בפולניוּּת, מה מאפיין אתכן כפולניוֹת?
"הדאגה לילדים, הדרישה בהכרת תודה וכמובן המשפטים שאי אפשר להתחמק מהם כמו: 'עכשיו מגיעים?' ו'אני כבר אנוח בקבר'."

ספרי לנו משהו על העבודה במחיצת בני הגיל השלישי?
"אני חושבת שזאת זכות גדולה. הקשר עם הדיירים, הסיפורים, עולמם הפרטי הנחשף לעתים בפניי, מלא תוכן ועניין, וגם נותן פרספקטיבה אחרת על החיים. בכלל, יש בבית תחושה חמה של משפחה, של עבודת צוות ושל עזרה הדדית."

 מה את מאחלת לעצמך?
"שאמשיך להיות אדם שמח המתמקד במה שטוב, שאמשיך לתפקד כסבתא במשרה מלאה ולהיות מוקפת אנשים שאני אוהבת, וכמובן – עוד כמה טיולים אקזוטיים לנשמה."