בתיה פולניקוב: יקירה גם לנו

על תרומתה לחינוך ולהוראה בראשון לציון, על עשייתה ההתנדבותית בחיי התרבות של העיר, ועל פעילותה למען אוכלוסיית האוטיסטים בישראל' – אלה הן מקצת הסיבות לזכייתה של בתיה פולניקוב באות 'יקירת העיר ראשון לציון'. במשך שנים הייתה לבתיה הזכות להשתתף בעריכת הטקס המרגש ובכתיבת החוברות ליקירים. אבל בזה לא מסתכמת רוח ההתנדבות והתרומה שלה לקהילה. תרומתה לבית בראשון לציון מורגשת וניכרת כל הזמן, וריאיון זה הוא הדרך שלנו להעניק לה את אות 'יקירת הבית'

בתיה פולניקוב בת השבעים וחמש היא נצר למשפחה שהתגוררה בצפת זה שבעה דורות. את שנות ילדותה המוקדמות עשתה בצפת, וזיכרונות ילדותה הקסומים מהעיר שייכים לימים אחרים של חיי שיתוף ואחווה בין ערבים ליהודים בתקופה שקדמה למלחמת השחרור: "אני עדיין זוכרת בערגה את הירקות הרעננים שהביאו ערבים לחצר ביתנו ואת הוריי מדברים בערבית עם שכניהם."

כשהייתה בכיתה א' השתנה המצב. הימים ימי המצור על צפת. היישוב הקטן היה מוקף ערבים, האוכל אזל ומים כמעט אין, ובקרב המבוגרים שוררת חרדה גדולה שביטאה פחד קיומי ממשי. היישוב היהודי ניצל בזכות מחלקת פלמ"ח שהגיעה בקושי רב דרך ההרים ובזכות נס ה'דוידקה'. כשהייתה בכיתה ח' עברה המשפחה לראשון לציון. "הקליטה הייתה נהדרת וזכורות לי חוויות נעורים טובות, אבל בלב תמיד נשארה תחושה עמומה של 'עולה חדשה'. עזבנו עיר כל כך ייחודית: הסמטאות, האמנים, המסורת המפוארת ואוויר הפסגות – התגעגעתי לכל זה."

את לימודיה עשתה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, ואליה שבה מאוחר יותר כמורה. לאחר השירות הצבאי למדה ספרות, מקרא וחינוך באוניברסיטת תל אביב, ומאז ועד היום היא מקפידה להקדיש לפחות יום אחד בשבוע ללימודים. עם השנים צברה ידע רב בתחומים מגוונים: קולנוע, עריכה, תיאטרון, ייעוץ חינוכי ועוד. למעלה משנות דור לימדה בתיה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, עסקה בהדרכת מורים ובהמשך במתן הרצאות בקתדרה העירונית ובמסגרות רבות נוספות.

האם אהבת את תחום ההוראה?
"אהבתי בעיקר את עבודתי כמורה לספרות. מה נפלא יותר ממפגש עם יצירות מופת, כאשר בני הנוער סקרנים ושותפים לדיאלוג? אני נזכרת בגעגוע איך התרחשו אז דברים מופלאים. הצעירים קראו רומנים כמו 'החטא ועונשו', 'אנה קרנינה', אפילו 'מלחמה ושלום', ובהמשך שוחחנו עליהם. הנוער קרא והיה על מה לשוחח. היה מרתק להיות שותפה לדילמות שעוררו בהם הטקסטים. בימינו זה נראה פחות ופחות אפשרי, כשאנו עדים ל'תרבות האינסטנט' של 'האח הגדול' ודומיו. ובכל זאת אני עדיין שמחה לפגוש צעירים הקוראים ויוצרים ספרות, ויש לי הכבוד והנחת לפגוש ולראיין סופרים צעירים ומבטיחים, כמו למשל יניב איצקוביץ, סופר צעיר ומבטיח שהייתה לי הזכות לקיים עמו לאחרונה סדרת שיחות."

בתיה היא אם לשני ילדים. בתה הבכורה נולדה ביום שהוכרז בו דבר זכייתו של הסופר ש"י עגנון בפרס נובל, ובאופן טבעי העניקה לה בתיה את השם תהילה – על שם אחד מסיפוריו. בנה הנוסף, אביעד, לוקה באוטיזם.

האם לפני ארבעים שנה הייתה מודעות לנושא?
"לא הייתה מודעות כלל. הרופאים לא ידעו לאבחן, וגם כשנעשה אבחון נכון, לא היה טיפול הולם. חוסר האונים של ההורים היה קשה מנשוא, עד שהחלטנו לעשות מעשה."

ומה היה המעשה?
"היינו קבוצת הורים קטנה ויחד הקמנו את 'אלו"ט'. כל אחד תרם בהתאם לתחום מקצועו או עיסוקו. אני ערכתי חומר מקצועי, לרבות עריכת כתב עת בנושא, עסקתי בהסברה, בהופעות בכל אמצעי המדיה. בנינו את הכול מהתחלה: טיפול לגיל הרך, ייסוד בית ספר, ובהמשך יזמנו את הפרויקט 'בית לחיים' – 'כפר עופרים' – מודל למסגרת שיקומית לאנשים עם אוטיזם. זאת הייתה דרך ארוכה וקשה, ובצניעות רבה אפשר לומר שבמובנים רבים הפכנו להיות 'אור לגויים'. למרות שאין מרפא ללקות, הרבה נעשה כדי להעניק חיים של תוכן ושל עשייה לילדינו, ולאה רבין ז"ל סייעה לנו מאוד."

ספרי לי על בעלך.
"הוזמנתי להאזין למוזיקה קלסית אצל חברים ושם הכרתי את אלי ז"ל. התבוננתי בו וחשבתי לעצמי: עם האיש הזה ארצה לחלוק את חיי. נראה שגם הוא חשב כך, ולימים נישאנו."

בתיה אינה מעוניינת לפרט לגבי עיסוקו של בעלה: "בואי נאמר שהוא השקיע את חייו בתחום הביטחון של מדינת ישראל. היו לנו חיים מאושרים, מלאי עשייה וסיפוק ואני מתגעגעת אליו מאוד־מאוד."

 מתי גמלה ההחלטה לעבור לבית בראשון לציון?
"אני עד היום אסירת תודה לאלי על היזמה שלו להגיע לכאן. זה נבע מגישתו הפרקטית לחיים. הוא אמר שצריך לראות את המציאות בעיניים. האחריות שגילה בעניין הביאו אותי לסביבה התומכת והמוגנת הזאת. הצורך בדיור מוגן בולט שבעתיים בהיעדרו."

ספרי לי על פועלך מאז פרישתך לפנסיה.
"מרגע פרישתי ידעתי שאני רוצה לתרום לקהילה והגעתי למסקנה שתרומתי תהיה משמעותית בתחומים שאני מיומנת בהם. פניתי למחלקת התרבות בעיריית ראשון לציון ומאז, כחמש־עשרה שנה, אני פעילה במגוון תחומים כמו עריכת חוברת העובד המצטיין של העירייה, ליווי טקס יקירי העיר הנחשב ממש ל'מוסד', פעילות בשבוע הספר העברי, ייעוץ לגבי תכניות תרבות ועוד."

לפני כארבע שנים הוענק לה תואר 'יקירת העיר ראשון לציון'. כמי שליוותה את הטקס במהלך עשרים שנה עמדה הפעם נרגשת מהצד השני. ובזה לא מסתיימת פעילותה ההתנדבותית. עם כניסתה לבית 'עד 120' רצתה להרגיש כבת משפחה, ומיד נשאבה לוועדת תרבות. "אני נהנית מאוד מהטקסטים שכתבתי לתערוכות השונות בבית, כמו כן אני מקיימת מפגשים בתחום השירה – 'מפגש עם שיר'. במהלך המפגש אנחנו מנתחים שיר, בכל פעם אני בוחרת משורר אחר, אסכולה או תקופה אחרת. המפגש מתקיים מדי פעם בפעם, בדרך כלל לאחר שדיירים עוצרים אותי ומבררים מתי מתוכנן המפגש הבא. יותר מכול אני מוצאת משמעות עמוקה בעריכת הטקס לערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ובסרטון שהפקתי להנצחת הנופלים – הבנים של הדיירים שלנו."

בין כל עיסוקיה בתיה מוצאת זמן גם לסרוג. היא 'סרגנית' חרוצה המשתתפת ונותנת את חלקהּ ב'מפעל' הסריגה המדהים של קוקה, שכל פעילותו מגויסת למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים.

מה את מאחלת לעצמך לעתיד?
"אני עומדת לומר דברים מאוד לא מקוריים. אני מבקשת עיניים לראות, אוזניים לשמוע ולב שמבין. מאחלת בריאות ושמחת לב לילדיי ולנכדיי. מייחלת לימים של סובלנות בקרבנו ולהסדר בינינו לבין שכנינו. אם אכן אזכה לכך, אוכל להרגיש שאפשר לסגור את המעגל."