לו הייתי דטנר

לא קל להיות נתן דטנר, אבל נראה שזה שווה כל רגע. בתוך מעטה של כריזמה מרשימה דרים להם בכפיפה אחת: גוף מלא נוכחות, מבט חודר בעל משמעות, חיוך כובש, קול עמוק ונוכח, ורבליות מענגת, כישרון משחק יחיד במינו, ונפש עדינה, רגישה ומרגישה. ערב־ערב הוא נותן את הגרסה הכי טובה שלו כדי למלא את שליחותו בחיים – להעניק לקהל שלו תיאטרון במיטבו

הוא לא רק אחד השחקנים המבוקשים והמצליחים בישראל, אלא גם אדם עמוק ובעל ידע נרחב. הוא ניחן באינטליגנציה רגשית מפותחת, ויש בו באהבה כנה ועמוקה לתיאטרון. לא חשוב באיזו הצגה מדובר, מה התפקיד ומי בקאסט – בכל פעם מחדש, נראה שהקהל והבמה מתמסרים לו לחלוטין, והוא יודע היטב לרקוד אִתם את הריקוד, כל הדרך לקתרזיס.

מה אתה עושה בימים אלו?

"עסוק מאוד. ב'הבימה' אני מביים את 'סיפור אהבה בשלושה פרקים', הצגה ששיחקתי בה לפני שלושים שנה. אני מופיע ב'פליישר' ונוסע עם ההצגה בכל הארץ. בימי שישי אני מגיש בגלי צה"ל תכנית רדיו עם אודיה קורן, ומופיע בהצגת היחיד שלי: 'דטנר על הגג' בכל רחבי הארץ."

אז אתה כבר לא בטלן?

הוא צוחק. "ימי הבטלנים היו ימים נפלאים. חוויה ייחודית. קושניר הוא פרטנר יוצא מן הכלל. מיצינו כל רגע, נהנינו בטירוף, וחזרנו למציאות."

להיות שחקן שמביים קשה יותר מאשר במאי שמביים?

"אני לא בטוח שהמילה 'קשה' היא המילה המתאימה כאן, אבל לשחקן יש בהחלט נקודת מבט אחרת לגבי בימוי הנולדת מתוך העבודה שלו עם במאים, מתוך החוויה שלו מן הצד השני. זו פרספקטיבה שאין לבמאי שאינו שחקן. כשחקן קל לי לעבוד עם שחקנים. אני מבין את המצוקות, ער יותר לקשיים שצריך לפתור להם, ורגיש יותר לצרכים. אני יודע ללחוץ במקומות הנכונים ולהרפות היכן שצריך. אני חושב ששחקנים מרגישים בטוחים אִתי כבמאי."

אתה שחקן, מנחה, בדרן ומאלתר, מדבב, במאי, שדרן, מנהל… איך זה All in one?

"שאלה טובה. אני חושב שהכול נולד מהסקרנות שלי שלא נותנת לי מנוח. אני מאתגר את עצמי בכל תחום אפשרי, ולשמחתי הרבה אני גם מצליח. אבל המזל הגדול הוא שמאפשרים לי. רוצים אותי. זה לא מובן מאליו. אני רואה את עצמי בר־מזל."

לאחרונה חגגת יום הולדת שישים. איך הרגשת?

"וואו. אני יכול לומר שעברתי תהליך שהתחיל בהכחשה והסתיים בהכלה. בגדול, לא נעים להיות בן שישים. אני גם לא מרגיש בן שישים. אבל אז לאט־לאט, כשמעבדים את המשמעות מבינים את הטוב שבכך. אני מודע למשל לניסיון רב־השנים שצברתי שאני מביא אִתי לעבודה שלי. גיליתי שאין לי יותר זמן לשטויות. אני מתחיל לנפות מחיי את הדברים שאינם חשובים לי, את האנשים שאינם נעימים לי, הופך יותר ויותר נאמן לעצמי. יש סוג של השלמה וקבלה עצמית. היום אני יודע בדיוק מי אני, מה אני, ובעיקר מה אני לא, ולכן אני פחות מבזבז זמן ואנרגייה על דברים שאינם מתאימים או מדויקים לי. זו פריווילגיה לא קטנה."

היה חשוב לך שיחגגו לך בגדול?

"לראשונה בחיי כן. אף פעם לא חגגתי ימי הולדת. כבן לניצולי שואה, יום ההולדת הראשון שחגגו לי היה בר המצווה שלי, וגם אז הנאומים היו על השואה, כך שהרבה שמחה לא הייתה שם. לקראת יום הולדת שישים הרגשתי שזה הזמן הנכון לשמוע את מה שיש לומר עליי כשאני עוד בחיים, הרגשתי שאני רוצה לקבל את החיבוק הזה מכולם. יום הולדת שישים הוא מסתבר, תירוץ טוב כדי להרגיש נאהב."

ואיך הרגשת באירוע הגדול שעשו לכבודך ב'הבימה'?

"נפלא. מרגש. בדיוק כמו שרציתי. ימים מספר אחרי עוד הרגשתי שאני מתהלך בתוך חלום שאני לא רוצה להתעורר ממנו. זה לא היה מהמקום של להיות במרכז הבמה בהכרח, אלא הפוך, כמו במאי הצופה בהצגה מהאולם. הפתעתי את עצמי בכך ששחררתי. אפשרתי לעצמי להתרגש. עד חמש דקות לפני תחילת האירוע עוד הייתי בתסמונת 'הקיץ של אביה', כלומר: אנשים לא יגיעו… האולם לא יהיה מלא… ממש התקף חרדה."

אתה? התקף חרדה? מאיפה חוסר הביטחון הזה?

"מאז ומתמיד. חבר קרוב. מסתבר שגם הבשלות והניסיון לא מפחיתים מחוסר הביטחון האינהרנטי. עד היום, בכל הצגה, אני עולה לבמה בחשש שהפעם זה לא יצליח, לא יעבוד."

זה לא מתיש?

"בטח מתיש. אבל מצד שני זה מפעיל. מניע. שומר שלא אירדם בשמירה."

מה מספר ההצגות הרב ביותר ששיחקת בהן בו־זמנית?

"אני חושב שארבע הצגות. זה היה מטורף באמת."

לא התבלבלת בטקסטים?

"לא. אבל היה מקרה אחד שבהצגה 'גבירתי הנאווה' דיברתי פתאום אל שני כהן בטון מצווה שהיה שייך להצגה 'גורודיש' ששיחקתי בה במקביל. ואז שני לחשה לי: "אתה קצת גורודיש עליי היום". זה הספיק כדי לאפס אותי."

מה לגבי בלקאאוט, היו מקרים?

"היו גם היו. בדרך כלל מה שמציל אותי זה המאלתר שבי. אבל אני זוכר מקרה אחד שאפילו זה לא עזר. זה היה בהצגת בוקר של 'גטו' בתיאטרון 'הקאמרי'. באחת היציאות מהבמה נתקלתי בכבל מאחורי הקלעים, עפתי קדימה ושברתי את המרפק. הבהילו אותי לאיכילוב הסמוך, עשו לי קיבוע והשקו אותי במשככי כאבים. מאיכילוב אספה אותי מונית להצגת 'כולם היו בניי' בזכרון יעקב שהייתה מיועדת לאותו הערב. כמו שאת יודעת, ההצגה חייבת להימשך, ואם אתה לא מת – אתה על הבמה. באמצע ההצגה החלה כנראה לפוג ההשפעה של משככי הכאבים והתחילו כאבים נוראיים, הייתי מטושטש מכל התרופות ופתאום – בלקאאוט, לא זוכר את המשפט הבא. היה שקט על הבמה והשחקן שעמד מולי הצליח לחלץ אותי. המשכנו הלאה. לדעתי הקהל אפילו לא הרגיש. שתי רפליקות נוספות וזה קרה שוב. בלאקאאוט. הבנתי שהפעם אין ניצולים. לקח לי כמה שניות להחליט. פניתי אל הקהל ואמרתי לו: "קהל יקר, אני עם מרפק שבור מהבוקר, מלא באופטלגין נוזלי, סובל מכאבים והאמת היא שאני לא זוכר מה שאני צריך לומר". ביקשתי כמה דקות. יצאתי אל מאחורי הקלעים, עשיתי 'restart' וחזרתי לבמה. מובן שקיבלתי מחיאות כפיים שאני לא שוכח עד היום. זה היה עד כדי כך מוצלח, שהקניין של ההצגה ניגש אליי בסיומה וביקש שגם בהצגה למחרת אחזור על זה."

לא הרבה יודעים, אבל עד גיל ארבע־עשרה היית ילד דתי. מה נשאר מזה?

"בעיקר מה שנצרב ב'הארד דיסק' שלי, וקידוש כל שישי בערב אצל ההורים של סמדר. זהו. אני לא מאמין בדרך ביניים בנושא הזה. אדם – או שהוא דתי או שלא. דת היא מחויבות. היא עול. אתה בפנים או בחוץ. הגישה החדשה של אנשים לקחת מהדת רק את מה שמתאים להם, אינה מדברת אלי."

נלחמת מלחמת חָרמה כדי להיות טוביה החולב ב'כנר על הגג'. למה?

"טוב, זו פסגת החלומות, תפקיד של פעם בחיים. הרגשתי את טוביה בעצמותיי. בכל זאת עד גיל ארבע־עשרה הדת הייתה ההוויה שלי. הגֶן היהודי שלי זעק ממעמקים כשהחל הליהוק לתפקיד. לא הייתי צריך שידריכו אותי איך זה לדבר עם אלוהים. עשיתי את זה בכל יום. לפעמים חשבתי שכל שנותיי כילד דתי הכינו אותי לתפקיד הענק הזה."

תחושתו של דטנר כי 'נולד לתפקיד' הוכיחה את עצמה והפקת 'כנר על הגג' בכיכובו הפכה לשלאגר גדול. תמימות דעים לגבי תפקיד החלבן היהודי שררה גם בקרב הקהל והוא הגיב בהתלהבות. גם הביקורת עצמה היללה את המחזה. "בשביל מחזות זמר כמו 'כנר על הגג' יש תיאטרון," כתבה הביקורת והוסיפה: "ההפקה החדשה של 'הקאמרי' היא מעשה אמנות צרוף המשאיר את הקהל בסוף ההצגה חסר נשימה וחנוק מדמעות", "דטנר מוכיח על הבמה שיש בו את החן, ההומור, השבירות, הכאב והיכולות הווקאליות שדורש התפקיד המורכב הזה," כתבה מירב יודילוביץ ב-YNET.

אתה עדיין מושפע מביקורות?

"מאוד. ביקורת טובה מרימה אותי. פחות טובה מעליבה אותי. הניסיון לא מחשל אותך ולא מייתר את הצורך שלנו, השחקנים, בשבחים ובהוקרה. ההבדל היחיד הוא שעם השנים זמן התגובה מצטמצם. אם פעם לקח לי חודש להתאושש, היום אחרי יום־יומיים אני מצליח לחזור לשגרה."

חשוב לך שכולם יאהבו אותך?

"אני חושב שזו מהותו של שחקן. זה לא רק המקצוע שלנו, זה החיים שלנו. אנחנו זקוקים לאהבה. היא ההנעה שלנו. היא מאפשרת לנו להוציא מעצמנו בכל ערב מחדש את הטוב ביותר שבנו. לכן כשאני מביים, אני עוטף את השחקנים שלי באהבה, כי זו האווירה הנכונה ליצירה טובה."

קשה להאמין, אבל נתן דטנר אינו בוגר בית ספר למשחק…

"נכון. לא למדתי משחק. גרי בילו ז"ל היה האיש שאפשר לי לצלול פנימה. הוא אמר לי: "אתה בטרייה של כישרון ואין לך מושג בתיאטרון. תעשה מה שאני אומר לך ותהיה שחקן". אז עשיתי. עשרים תפקידים בשנתיים. הייתי תלמיד ושחקן עד שהפכתי יותר שחקן מתלמיד."

איך חיים עם חוסר הוודאות לגבי התפקיד הבא?

"חוסר ודאות הוא שחקן משנה בחיי כל שחקן. אני כל הזמן עסוק בדבר הבא כדי להרגיע את עצמי ולדעת שאני עדיין 'על המפה'."

דטנר של היום מול דטנר של לפני עשרים שנה. יש תובנות חדשות?

"היום אני יודע לומר שלניסיון יש יתרון משמעותי. בעיקר בלהרגיע. בעבר הייתי הרבה יותר אגרסיבי וחסר ביטחון. היום אני יותר קשוב ובוטח בעצמי. זה סוג של הקלה שבאה עם הגיל."

מופע היחיד שלו: 'דטנר על הגג' רץ ברחבי הארץ בהצלחה רבה. בחירתו המוצלחת של שם המופע מרמזת כמובן על תפקידו כטוביה החולב, אך גם על מעמדו בתיאטרון הישראלי. שעה וחצי של כישרון צרוף. יכולת ההגשה של דטנר, בין בטקסטים ובין בשירים, נעשית ברגישות יוצאת דופן ובמיומנות. הוא חש את הקהל שלו ומתאים עצמו אליו. משתף את צופיו באנקדוטות ובסיפורים מרגשים מחייו האישיים: ילדותו, הוריו ומשפחתו, שאיפותיו וחלומותיו, ומעניק טעימה בלתי נשכחת מהישגיו המקצועיים.

עם לו"ז עמוס כמו שלך, מי צריך גם הצגת יחיד?

"הצגת יחיד היא סוג אחר של מחויבות. בניתי את המופע כך שהוא מייצר הרבה אינטימיות עם הקהל, כמעט כאילו אנחנו יושבים לשיח בבית קפה. זה ריגוש אחר, זו הגשה אחרת, וזה מעניק סיפוק שונה מזה שאני מקבל בתיאטרון המסחרי. השלם שלי בנוי מסך חלקיו והצגת היחיד היא חלק משמעותי ממנו."

יש חברי אמת בברנז'ה?

"אפשר למצוא, אבל בודדים."

אחת מאלו שמצאת עונה לשם אודיה קורן?

"אודיה היא מתנה גדולה בחיי. החברות אִתה חזקה ואמתית והזוגיות המקצועית עובדת מצוין. אנחנו יִין ויאנג. אולי כי אנחנו מאותו בית יוצר, גם במישור האישי וגם במישור המקצועי."

תכנית הרדיו שלכם 'בטלים בשישי', איך זה עובד?

"כל אחד מאתנו מביא רשימה של נושאים. אין לי מושג על מה היא הולכת לדבר ולהפך. זה חלק מהמתח הבונה והחיובי שאנחנו יוצרים בשידור. זה מחייב אותנו להיות בשיא הפוקוס כל הזמן. אין טקסטים כתובים מראש. הכול אלתור בשידור חי. דואט חי כזה חייב להיות מבוסס על התאמה מלאה, רגישות הדדית, ראייה קונספטואלית אחידה וסופר מקצוענות. אין עריכה, אין שידור חוזר. אנחנו מחויבים לאפס תקלות בזמן אמת. זה מתיש, אבל מהנה ומתגמל."

אתה נשוי לסמדר ואתם מטפחים זוגיות מגיל שש־עשרה. מה הסוד?

"קודם כול מזל גדול. שנית, הקריירות שלנו תמכו זו בזו ואפשרו את הדרך המשותפת הזאת. לחיות עם שחקן מלא אמביציה כמוני דורש יכולת הכלה עצומה. יש הרבה רגעים אפורים וקשים בתוך הזוהר הבימתי. סמדר הייתה חכמה מספיק להתנהל ולנהל אותנו נכון. לתמוך, לאפשר, אבל גם להציב סטנדרטים משפחתיים. לי היה השכל להבין שהיא צודקת ולשתף פעולה."

חופשה אולטימטיבית?

"לונדון. אוכל, תיאטרון, כדורגל – השילוש הקדוש. למרות שאני חייב לומר שבשנים האחרונות נפתחתי גם לסוג של חופשות אחרות עם כל המשפחה. היינו בספארי לפלנד, ספארי אפריקה, סין. הופתעתי מכך שכל כך נהניתי, גם בלי הצגה בכל ערב. זה לא היה עובר לפני עשר שנים, אבל היום יש בי משהו משוחרר יותר המאפשר לצאת מהקיבעון."

שני דברים שלא יודעים על דטנר?

"הייתי שחקן טניס מצוין ואני חולה על תירס. בכל הצורות והמוטציות שלו. כל מאכל שיש בו תירס שובה את לבי."

טיפ לשחקן צעיר בתחילת הדרך?

"במקצוע הזה אין קיצורי דרך. הדרך הארוכה היא הדרך הנכונה."