חוג גילוף עץ

"כבר מיום שישי אני מחכה ליום חמישי, לשיעור הבא"

על השולחנות מונחים בחן של בלגן יצירתי משטחי עץ, מפסלות, פצירות ומקבות. שביבי העץ מתחילים להיערם, וגושי העץ שקודם היו פלטות מרובעות ומשעממות, מתחילים לקבל צורה; עצים, נופים, בעלי חיים, דמויות. הכול מתעורר לחיים. ברקע נשמעים צלילים של שירים ישראליים ועבריים קלסיים. הם לא בוקעים מהרדיו או מערוץ יוטיוב בטלפון החכם. האנשים שבחדר שרים אותם. אלה הם משתתפי החוג לגילוף בעץ בהנחייתו של אלכס גליצקי בבית בראשון לציון. רשמים מביקור שמחזיר אל ריחו הטוב של העץ משיעורי המלאכה בבית הספר.

אלכס גליצקי מסתובב בין תלמידיו. הוא מכוון, מדריך, נותן עצות ומחלק טיפים: כאן צריך להוריד עוד חומר, פה צריך ללטש. הוא עוקב אחר כולם ולא מפספס אף אחד. "כפי שאת רואה אין צורך בסדנה ענקית או במכונות. מדובר בכלים קטנים שקל להשתמש בהם ולכן האווירה בסדנה היא חמה ואינטימית. בכלל, יש הרבה רומנטיקה בהתמודדות עם החומר. לחלק מהמשתתפים הייתה היכרות כזו או אחרת עם עבודת כפיים, חלקם אפילו עם עץ. ריח השבבים והלכּה מחזיר אותם אל מחוזות הילדות, אל בית ההורים בגולה."

האם יש טכניקה שצריך ללמוד?

"צריך לדעת איך להחזיק את המפסלת. אלה כלים חדים וחשוב להיזהר ולא להיפצע, אבל בסופו של דבר כל אחד יכול. אני מקפיד להתקדם לפי הקצב האישי של כל משתתף. לא מדובר בהפעלת כוח אלא בבחירה בכלי הנכון."

זאת מלאכה הדורשת סבלנות?

"כל מלאכת כפיים דורשת סבלנות, אבל ההתמודדות עם הכלים היא סוג של כיף, והחבר'ה כאן יסודיים ודייקניים, יש להם זמן והם אוהבים את העבודה, את היצירה. הם מעוניינים בתוצאה יפה, כי לרוב הם נותנים את העבודות מתנה לנכדים ולנינים. המשפחות מלאות ביצירות האלה, לכן זה יקר וחשוב להם."

ספר לי קצת על כלי העבודה.

"קודם כול יש את משטחי העץ. אני אוסף אותם מנגריות ומשתדל להביא עצים מגוונים ומיוחדים שטובים לגילוף ושנותנים תוצאות יפות. כפי שאת רואה כל אחד מגלף בעץ שונה. יש פה מהגוני, בוק, אגוז וגם אורן. העץ נבחר בהתאם לציור, בהתאם לסקיצה, שיתאים לה באופיו. אחר כך באים כלי העבודה: מפסלות, פצירות גסות, פצירות עדינות וכמובן מקבות. מקבת היא הפטיש שבעזרתו מכים במפסלות הגורעות את החומר, את העץ, מפני המשטח. אלה הם כלים מקצועיים מהמעלה הראשונה שאני בורר אותם בקפדנות. כשמלאכת הגילוף מסתיימת יש צורך לשייף וללטש את התגליף בנייר זכוכית. לבסוף מורחים וקס דבורים או לכה כדי להעניק לעבודה מראה בוהק, חלק ויפה."

מה לגבי התמונות, הסקיצות?

"בדרך כלל אני מביא את הסקיצות. רעיונות וציורים שמצאתי ברשת. אני עושה להם עיבוד קל בבית כדי שיתאימו לגודל המשטחים, אבל גם התלמידים מביאים את הרעיונות בעצמם, דברים שהם מצאו ואהבו. אחרי שבוחרים את הציור, מעתיקים אותו למשטח בעזרת נייר קופי ואז מתחילה מלאכת הגילוף."

אלכס גאה בתלמידיו ויש לו סיבה טובה. חלק מהעבודות הוצגו בתערוכות בין־לאומיות. האחרונה שבהן התקיימה במוסקבה בשנה שעברה כחלק מהאירועים לציון עשרים וחמש שנה לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה. על עצמו הוא מספר שעשה כמה שינויים בחייו המקצועיים, והחשוב שבהם: "עברתי מהיי־טק ללואו־טק, אבל במובן הטוב של המילה. הייתי ארט דירקטור במט"ח והייתי זקוק לשינוי. ברוסיה, לפני שעליתי לארץ, למדתי גילוף עץ, החזרה לתחום הייתה לי טבעית".

האווירה בשיעור חמה ולבבית. כולם חברים של כולם, וניכר שבין האנשים התפתחו יחסי רעות וקרבה, אם מישהו לא מגיע, מיד מבררים מה מצבו ומה שלומו, וכמו בכל קבוצה, התפתח הווי: אחד שר, אחר מספר בדיחות, ובמילותיו של אלכס: "האווירה היא שחשובה, כל השאר זה בונוס".

דוד ציפרמן הוא אחד הוותיקים בחוג, הוא משתתף בו כבר שמונה שנים, ומתגאה במספר מרשים של עשרים וחמש עבודות גילוף התלויות בגאווה על הקיר בדירתו. את הסקיצה לעבודתו הנוכחית, שני עצי דקל, בחר לגלף על מגש מעץ אפריקאי שקיבל מתנה והתאים באיכויותיו ובצבעו לעבודה הזאת. דוד מדגיש בפניי שחשוב לו שהתוצאה תהיה קרובה ככל האפשר למראה עץ הדקל בטבע, "בעבודת אומנות יש הרבה יזמה של האדם, ההחלטה איך תיראה העבודה נתונה בידי האמן. אני מגלף רק בעץ כהה, לא צובע, רק מורח לכה". הוא ממשיך ומספר: "כל חיי כשעבדתי אמרתי לעצמי שכשאצא לפנסיה אעבוד בעץ. קניתי לי את כל הכלים, אבל רק כשהגעתי לכאן הדבר התאפשר. בקוצר רוח אני מחכה לשיעור, כבר מיום שישי אני מחכה ליום חמישי, לשיעור הבא". דוד הוא גם ה'מגייס' של החוג. הוא זה שעושה לו נפשות, "ברגע שמגיע דייר חדש לבית, אני מכיר אותו, מדבר אִתו, ומציע לו להצטרף אלינו, "מה לעשות? אני אוהב אנשים," הוא אומר בחצי חיוך, "ורוצה שיגיעו עוד".

חיים בק גם הוא בוותיקים. חיים בחר לגלף סצנה מורכבת: דוב עומד בתוך מערה ומולו שני כלבים. "זה בהחלט ציור מורכב כי יש בו כמה מישורים, כמו בתמונה טופוגרפית." כשאני מעירה שהתמונה נראית קשה לביצוע ושהעבודה בוודאי תארך זמן רב, הוא צוחק ואומר: "ייקח כמה שייקח. לא אכפת לי כמה זמן תימשך העבודה, אני נהנה מכול רגע. בחיי המקצועיים התחלתי כמסגר מכני והתקדמתי הלאה, ותמיד אהבתי עבודת כפיים. אני משתתף בחוג מעל לחמש שנים וזה החוג שהכי משך אותי. בבית יש לי אוסף של תגליפים. העבודה הראשונה שגילפתי הייתה של חיות. היא לא כל כך מוצלחת לטעמי, אז החלטתי לנסות שוב".

משה מאיר משתתף בחוג כבר שלוש שנים: "באתי לשיעור ניסיון ומיד התאהבתי בעבודה". הוא מספר שמעולם לא עסק בגילוף עץ, "אבל בצעירותי במינסק, כשהייתי חייל, עבדתי בכריתת עצים. מי יודע? אולי משם נשארה לי האהבה אל החומר". הוא בדיוק סיים תגליף של שתי דמויות הנושקות זו לזו. התמונה מעט מופשטת ויש צורך במעט תיקונים כדי שהדמויות תהיינה ברורות. עתה הוא מתפנה לעבודה חדשה. סצנה הלקוחה מהווי החיים היהודי בגולה: שלושה רבנים עבי זקן מרימים כוסית 'לחיים'. הפעם יעבוד על עץ בוק, חומר הנחשב קשה לגילוף, אבל מעניק לעבודה איכות ששווה את המאמץ.

רודריג שבתאי מספר שהתוודע אל עבודת הגילוף בפעם הראשונה רק כשהגיע לבית בראשון לציון לפני כשנתיים וחצי, אבל יש לו ניסיון בעבודת כפיים אחרת מתחביב אחר שלו. הוא היה מנסר מטבעות והופך אותם לתכשיטים. עכשיו הוא עובד על דמות אפריקאית שאותה יגלף בעץ מהגוני. "העבודה הזאת היא בכלל בשביל הבת שלי. היא רצתה משהו שנראה קצת אקזוטי. היא הביאה לי את התמונה ואמרה לי: 'אבא זה מה שאני רוצה,' כך שהעבודה הזאת הולכת ישר אליה."

חיים דקלו מגלף את דמותו של 'האדם החושב', "הוא לא חושב, סתם כואב לו הראש," הוא אומר לי בבדיחות הדעת, ובכלל הומור ואווירה טובה מורגשים היטב בסדנה. זאת עבודתו הראשונה, הוא משתתף בחוג חודשיים בסך הכול, וגם אל הבית הגיע לא מזמן. "השתדלתי להשתלב בבית בכל מיני חוגים, במיוחד כאלה שעובדים בהם בידיים, אבל גם צריך להפעיל את הראש. אני אחד כזה שאם אני לא נהנה, אני לא ממשיך. בעברי הייתי איש של ים, בבולגריה שירתי בחיל הים, ובארץ עבדתי בנמל אשדוד. החוגים נותנים לי הפוגה, ריפוי בעיסוק, איבדתי את האישה ואני משתדל להעסיק את עצמי ולמלא את היום בצורה מבורכת."

כמו חיים, גם שם טוב אלימלך חדש יחסית בקבוצה ובבית. "כשהגעתי לבית, החבר'ה מיד משכו אותי לכאן. זו הפעם ראשונה שאני מתנסה בכך, אני בא מתחום של הנדסת ייצור, אבל מעולם לא חשבתי על גילוף בעץ כעל משהו שאעסוק בו פעם. אני מרוצה ונהנה מהעבודה, אך לא פחות מהחברותא."

עמנואל ישעיה הוא הרוח החיה בסדנה. יש לו תפקיד קבוע, החבר'ה בחוג קוראים לו הזמר של הסדנה. עבודתו הנוכחית מחכה לו על השולחן, אבל הוא לא יגיע בלי הקלסר הכחול שבו מתויקים שירים ופזמונים. תוך כדי שיוף, גילוף ומירוק מצטרפים כולם אל עמנואל ופוצחים בשירה. שירי ארץ ישראל היפים והטובים ואפילו שירים רוסיים. "דוד השפיע עליי לבוא. לא היה לי שום ניסיון במלאכה, עבדתי בתחום של מערכות שכר וכוח אדם. שירה לירית ופרוזה מוכרים לי יותר, אבל להפתעתי השתלבתי יפה מאוד, ובתקופה של שלוש שנים הספקתי לגלף חמש עשרה עבודות."

בחוג משתתפים גם משה אברמוביץ ומאיר שביט אבל אם חשבתם לרגע שחוג הגילוף בעץ הוא על טהרת המין הגברי, הרי שטעיתם. בחוג משתתפות גם נשים: ציפורה בק, אשתו של חיים, ומרים אילת מהוותיקות שבחוג, ולה אוסף מרשים של עבודות ובהן גם דיוקנאות של בניה.