החיים על פי דורין פרנקפורט

למרות שכבר שנים רבות היא אחת ממעצבות האופנה המובילות בישראל ומותג אופנה מצליח, דורין פרנקפורט לא מתבלבלת. היא אישה צנועה, מחוברת לקרקע, לא שוכחת מה באמת חשוב בחיים – "הבנות שלי הן היצירה המוצלחת ביותר שלי" – ולא מאבדת את התשוקה ליצירה. הריאיון אִתה היה נעים, זורם ובעיקר מפתיע. למה? תקראו

תענוג להיכנס לראש הנון־קונפורמיסטי של דורין פרנקפורט. אישה מיוחדת, כובשת ומעצבת מוכשרת. מאחורי האופנה שלה עומדים סיפורי השראה שאותם היא מתרגמת לדגמים, בדים, צורות וצבעים. היא בת שישים ושש ועדיין חושבת לפעמים מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה. אצל דורין פרנקפורט מרחב האפשרויות פתוח והכול אפשרי, בתנאי שתיהנה מהדרך ומהעשייה ולא תפסיק ללמוד.

מתי ידעת שאופנה זו את?

"האמת שלגמרי במקרה. הלכתי בכלל ללמוד עיצוב גרפי, שהיום נקרא תקשורת חזותית ומצאתי את עצמי פוזלת כל הזמן למחלקת האופנה."

היה לך ניסיון בתפירה? בעבודה עם בדים?

"כבר בתיכון התחלתי לתפור לעצמי את הבגדים שלי. אנחנו תפרניות בגֶנים. גם סבתי, גם אמי."

כבר אז הִכתבת אופנה?

"ממש לא. הייתי נערה שונה ולא קונבנציונלית. לעומת הבנות השזופות והספורטיביות, הייתי לבנה וחיוורת. רחוקה מלהיות בקונצנזוס של ה'שאפה'. הייתי לובשת בגדים של סבתא שלי, חולצות משי, חצאיות ארוכות, חולצות של גברים. בואי נאמר שלא ממש הייתי מודל לחיקוי, אבל הייתי מאד נאמנה לעצמי. 'להיות שונה' לקח אותי כבר אז למחוזות אחרים שיותר דיברו אליי. מה שהיה באמת חשוב לי זה שמשפחתי קיבלה אותי כמו שאני ואפשרה לי להיות מי שאני רוצה."

לאחר שסיימת את לימודי האופנה בפריז חזרת לארץ. היה לך קל להשתלב ולעלות על דרך המלך?

דורין צוחקת. "קל? לא מכירה. נדרשו הרבה מאוד שנים עד שהתחלתי להשפיע כאן. כשחזרתי מפריז חיפשתי עבודה כאסיסטנטית ולא הצלחתי למצוא. מאחר שהייתי חייבת להתפרנס, התחלתי לעבוד עם צלם האופנה בן לם. אפשר לומר שנכנסתי בדלת האחורית. התחלתי לעצב בגדי הופעה לאמנים כמו עופרה חזה – שלה עיצבתי בין היתר גם את הבגד שלבשה לאירוויזיון, לירדנה ארזי, תיסלם, שלום חנוך, ואת בגדי ההופעה של יזהר כהן באירוויזיון שבו ניצח. בהמשך, עיצבתי תלבושות להצגות תיאטרון ולסרטי קולנוע."

אבל בכל אלו לא רואה דורין עיצוב אופנה. לא לשם כך הלכה ללמוד ולא על כך חלמה. "עיצוב אופנה קורה כשאתה מתחיל לשרת את האג'נדה של עצמך ולא של אחרים. לקח לי המון זמן להבין ולהתחבר לאג'נדה שלי."

ומה היא?

"אלגנטיות אגבית ים־תיכונית ששואבת את השראתה מהמקום שאני חיה בו. אני ומרגיט, שותפתי מאז 1983, מייצרות בגדים איכותיים בסדרות קטנות שתמיד, אבל תמיד, יהיו מיוצרים כאן בארץ. זה המוטו שלנו."

ייצור מקומי קצת בעייתי היום, לא?

"למה קצת? הרבה. בתחילת הדרך המדינה עוד תמכה בייצור מקומי. ראו בכך ערך עליון בפיתוח התעשייה הישראלית. אבל למרות שהממשלה נטשה כבר מזמן את הספינה הזאת, הצלחתי, ולא בקלות, להישאר נאמנה להחלטה של ייצור מקומי. אני חייבת את הקריירה לאנשים שעובדים אִתי כבר עשרות שנים. נוסף לכך, אין תחליף בעיניי לייצור שהוא מתחת לאף. אני קרובה נגישה, נוגעת בכל בגד, רואה בעין כל שלב. יש לנו תענוג עצום מייצור שכולו כחול־לבן. כמו ההבדל בין להיות במאפייה ולהריח את המאפים מהתנור, להוציא אותם חמים ומעלי אדים, ובין לקנות לחם בסופר. אני מוכנה לשלם את המחיר ולהרוויח פחות. זו לא המלצה כלכלית טובה אבל בהחלט המלצה חברתית ראויה ואמיצה. לשמחתי מרגיט ואני באותו הראש בעניין הזה."

איך היית מתארת את עולם האופנה הישראלי בימים אלה?

"רותח."

למה הכוונה?

"הוא מעניין. דינמי. אינו שוקט אל שמריו. יש הרבה עשייה ותענוג גדול לעבוד עם הכישרונות הצעירים בתחום."

מה את עושה עם מעצבים צעירים?

"אני עובדת עם מעצבים באופן פרטני. בדרך כלל זה מתחיל כסופרוויז'ן לשנה הראשונה אבל זה לא נגמר שם. אני מרגישה אחריות ושומרת על קשר עוד הרבה אחרי."

מה כוללת העבודה אִתם?

"אנחנו מגדירים חזון, אני מעניקה להם ארגז כלים כמו: איך עובדים עם חו"ל, איך מתנהל השוק הבין־לאומי, כל נושא התמחור, איך מתמודדים עם תחרות, איך מייצרים קולקציה שתהיה הומוגנית ולא פריטים בודדים שאין ביניהם קשר וכן הלאה. חשוב מאוד שבתחילת הדרך תהיה כתובת, יהיה את מי לשאול. כל שנה אני לוקחת תחת חסותי מעצב מתחיל ל'מנטורינג' אישי, ללא תשלום כמובן."

קשה להיות מעצב בישראל?

"קשה מאוד. אנחנו מדינה שלא השכילה להבין שתעשייה קטנה ובינונית היא חוזק כלכלי וחוסן לאומי. המדינה ממש כורתת את ענף הכישרון המקומי. להיות מעצב כשאין תמיכה ואין תעשייה מקומית, זה כמעט בלתי אפשרי. המעצבים הצעירים חבולים כלכלית. במצב כזה קשה מאוד להתחיל ליצור. אני עובדת אִתם גם על זה. מנסה לעזור להם להשתחרר. אני משתפת פעולה עם מפעל הפיס בתכנית מקסימה למעצבים צעירים. במסגרת החסות שהם מקבלים ממפעל הפיס, אני מלווה אותם משלב הסקיצות ועד למכירה. זו השקעה של זמן רב, אבל זה סיפוק עצום."

מה מיוחד באופנה הישראלית של היום?

"אני חושבת שאחד הדברים היפים באופנה של היום הוא שאין הגדרות. הכול פתוח. אין תכתיבים מלמעלה. זה עושה אותו ליותר מעניין ומכניס הרבה יותר אפשרויות. יש את ה'קז'ואל', את ה'אלגנטי', יש את מראה ה'שופוני'. יש הכול. כשאני משווה לתחילת הדרך שלי, אני מבינה באיזה עולם מקובע עבדנו אז."

מי היא אישה האופנתית?

"אני חושבת שאישה שבטוחה בעצמה נראית הכי טוב. אישה שלבושה טוב היא אישה בעלת ביקורת עצמית, אינטואיציה, לבושה באופן המחמיא לה, ללא מאמץ נראה לעין. ולא פחות חשוב, אישה היודעת להשתנות עם השנים, לבחון ולהתאים מה הולם בנקודת הזמן העכשווית."

האם עיצוב אופנה הוא אמנות בעינייך?

"לצערי לא. בעיצוב אופנה יש רגעים אמנותיים אך הוא אינו אמנות. אמנות יש לה תפקיד בהעברת מסרים, גם אם אינם פופולריים, בעוד שאופנה צריכה לשמש, לשרת ולהחמיא. ברגע שזה הקו המנחה, זה כבר לא אמנות."

איך את מתחילה לעצב קולקציה חדשה?

"אני עובדת מתוך עולם הפנימי. כל קולקציה מתחילה אצלי בסיפור. מקור ההשראה לסיפור יכול להיות שיר, טקסט, אמן, צלם. הטריגרים שונים ומשתנים, מרביתם יהיו מקומיים, מהמקום שאני חיה בו. ברגע שלכדתי ברשת את הנושא, אני מתחילה לחקור וללמוד אותו. אם זה אדם, אני אלמד על ההיסטוריה שלו, על פועלו ומשנתו, עד שאהיה בטוחה שאני והדמיון שלי מחוברים נכון. מכאן אני מתחילה לספר את הסיפור שלי ולתרגם אותו לבדים, לצבעים, לצורה."

תני לי שם של מעצב שהיה לך מקור השראה.

"רק אחד? אני אוהבת מאוד מעצבים ובכל תקופה יש מעצב אחר המשמש לי מקור השראה. לכל עשור יש את הרשימה שלו. אבל מאחר שאצלי הכול מחובר גם לרגש, יכול לקרות שאני אפסול מעצב לאחר שקראתי ריאיון אִתו ולהפך. דעותיו של האיש משפיעות על מה שאני חושבת על עבודתו."

מהם פרטי הלבוש ההכרחיים בארון?

"אני לא מאמינה בפרטי חובה. באופן אישי, אני לובשת תמיד את הבגדים שבקולקציה העכשווית שלי, ומדי עונה נפרדת מהקולקציה הקודמת. יש אנשים שעבורם ג'ינס או טי־שרט לבנה הם פרטי חובה ויש כאלה שעבורם פרטי החובה הם שמלה שחורה או ז'קט קלסי. זה גמיש מאוד. אין לדעתי פריט חובה גורף."

המלצה לנשים בגיל הזהב?

"ללבוש בגדים מרווחים. כאלו שיאפשרו אוויר בין הגוף לבגד. באופן כללי כל בגד שאישה חשה נינוחה בו הוא בגד נכון."

למי את מעצבת? מיהן הנשים שלך?

"אני חושבת שההצלחה הגדולה ביותר של בית האופנה שלנו נעוץ במכנה המשותף הרחב כל כך של הלקוחות. יש אצלי נערות מתבגרות ונשים בנות שמונים. לפעמים במשפחה אחת קונים שלושה דורות. בעיניי זה הישג גדול."

אנשי אופנה רבים טוענים שלסטייליסט יש היום יותר כוח ממעצב אופנה, האם את מסכימה עם האמירה הזאת?

"סטייליסט ומעצב הם לא במאבקי כוח. הם עובדים בסינרגיה זה עם זה, כמו שמעצב פנים עובד עם רהיט. המעצב מייצר את הבגד והסטייליסט נותן לו את הפרשנות שלו. ללא המעצב לא היה לסטייליסט עם מה לעבוד, וטוב שיש מעצבים וסטייליסטים שעוזרים 'לכפתר' את המראה."

איך מחזיקים בתחום כל כך הרבה שנים?

"בואי נדייק: ארבעים שנה. ומדובר במקצוע תובעני ביותר. אני חושבת שכשלא מזייפים ועובדים עם אמת פנימית, זה מביא תוצאות. כפי שסיפרתי לך, מגיל צעיר אני צועדת בגאווה עם המוטו שאני מאמינה בו. הוא יכול להשתנות, אבל הוא תמיד שלי. כל עוד אני נאמנה לעצמי, עובדת מתוך תשוקה ומתוך אהבה למה שאני עושה, אני מאמינה שזה ימשיך להצליח."

במה את הכי גאה בעשייה שלך?

"בזה שאנחנו פה. מצליחות ליישם חלום ולעשות אופנה במפעל מקומי. אבל האמת היא שאני הכי גאה בבנותיי. הן היצירה הכי מוצלחת שלי."

הן צועדות בעקבות אימא?

"בת אחת שלי סיימה את 'שנקר' והשנייה את 'בצלאל'. ולא, הן לא תלכנה בעקבותיי. כל אחת מהן תלך בעקבות החלום שלה. כך חינכתי אותן."

נסיים בטיפ למעצבים בתחילת הדרך.

"הכי חשוב להיות קשוב. לקחת את הזמן כדי לבסס את הכיוון שלך. חשוב לתת מקום וזמן לתהליך. להבין שסיום הלימודים הוא רק ההתחלה. ודבר אחרון, שיתופי פעולה. מעצבים אחרים לא חייבים להיות מתחרים. קבוצה תמיד חזקה יותר מיחידים."